"הציר של ציונות דתית כמעט אינו רלוונטי יותר בימינו'', כך קבע הרב מיכאל אברהם במכתב לחבר הכנסת מוטי יוגב. במכתבו, שפורסם אתמול ב'כיפה', תקף הרב אברהם את יוגב, אותו הוא מכנה ''סוס טרויאני בבית היהודי'', את רבניו, ''המכתירים את עצמם בכל פעם מחדש, ברוב חוצפה, כרבני הציונות הדתית", ואת כל הנאבקים בשרשרת החוקים הנידונים בימים אלו, חוקים אשר ''אין בהם שום דבר אנטי דתי'' לדבריו.
אני מקווה מאד שהרב אברהם טועה. שרוב מצביעי הבית היהודי לא רואים ביוגב, אל''מ במיל' ומזכ''ל בני עקיבא לשעבר, סוס טרויאני; שלא רק החרדלי''ם חושבים שמטרת החוקים החדשים היא לפגוע בדת ולא לדאוג לה; ושגם החולקים על הרב ליאור, הרב מלמד, או הרב אליהו, עדיין מכירים בהם כ'רבני הציונות הדתית'.
אך זו לא הנקודה המרכזית. הבעיה העיקרית היא גדר ההפרדה החדשה, המוזרה, שבנה הרב אברהם. "מה שרלוונטי היום בשיח הציבורי", כותב הרב, "אינו ציונות, אלא שאלות כמו היחס לתחומי הדעת אחרים, לשוויון האישה, היחס לנוכרי, סוג החקיקה הראוי למדינה, היחס בין יהדות לדמוקרטיה במוסדות השלטון ובחוק, וכדומה". וואלה. מעניין לעשות סקר עומק בציונות הדתית שיבדוק את טענתו של הרב אברהם, נשמע כמו משימה לפרופ' אשר כהן, אך אני רוצה לעמוד על הנגזרת המסוכנת שנוצרת מההבחנה החדשה של הרב.
אין זה סוד שרבים מהדתיים הליברלים לא מרוצים, בלשון המעטה, מהשפעתה הגוברת והולכת של ישיבת הר המור, על בנותיה, תומכיה וגרורותיה הרוחניות. אך גם למי שלא מרוצה, יש דרך להיאבק. ניתן להתווכח, מותר להתפלמס, רצוי לבקר. אך לא לגיטימי לשלול את הלגיטימיות. ליצור הגדרות שונות ומשונות שיקברו חלק נכבד מהמגזר מחוץ לגדר. כל בר דעת מבין שבהגדרות המקובלות של ציונות-דתית, קשה להתחרות עם המעצמה התורנית של הר המור. מאות הקצינים שיצאו מהמקדצי''ם שתלמידיה הקימו, העיסוק המאסיבי בכתבי הרב קוק, שעדיין נחשב בעיני רבים כדבק המלכד של מגזרנו השסוע, וכמובן הממלכתיות הנוטפת, הרחוקה מבני ברק כרחוק הרב אברהם מהרב טאו. כל אלו ועוד, ממקמים את הר המור עמוק בלב המגזר. לא פחות מבית המדרש הגבוה של בר אילן. אז מה עושים? משנים את כללי המשחק. קובעים בנחרצות תמוהה ש''רעיונות הציונות הדתית כמעט לא רלוונטיים לשאלות האמתיות שמנסרות בחלל הפוליטי שלנו", והופל'ה, מצאנו את הדרך להיפטר מהכת של הר המור.
ברוך שפטרנו מעונשה של זו.