"איזה ספר, או סופר, טלטל את העולם הרוחני שלך?", נשאלתי פעם בראיון-קבלה מעמיק במיוחד. "לודוויג וויטגנשטיין," נקבתי לאחר מחשבה בשמו של גדול הפילוסופים של הלשון, שמשנתו ערערה את יסודות השפה האנושית ומהווה את אחד היסודות העמוקים של הפוסט-מודרניזם. "וכשעולמך מתערער," הוסיף המראיין ושאל, "מי מחזיר לך את היציבות?". כאן כבר לא הייתי צריך לחשוב, ועניתי מיד: "ר' שלמה קרליבך".
יש סיפורים של ר' שלמה ששמעתי מאות פעמים. אולי יותר ממאות. הקלטות הקבועות ברכב של הוריי היו שלו, ועוד לפני שנולדה הבת הראשונה שלנו קנינו עבורה את סדרת הדיסקים המלאה.
בחצי מהסיפורים, אני אפילו לא יכול להסביר מה הפואנטה. מה העניין בסיפור על רבי זושא שמחמם את הסוכה בלילה הקפוא; או בר' שלמה מרדומסק ששולח את תלמידו לקבל ברכה מרבי אחר שצוחק כל הזמן? ולמרות זאת אני מקשיב לסיפורים הללו שוב ושוב, גם היום, ובכל פעם מחדש מרגיש מחובר יותר, קשור יותר.
ונדמה לי שמה שר' שלמה ביקש לתת לנו יותר מכל דבר אחר זה תחושה של שייכות. שאנחנו חלק מסיפור אחד ארוך. "אתם יודעים כמובן", "כולנו מכירים", הוא היה שב ואומר, כאילו כל אחד מאתנו מצוי בהווי של חצרות החסידים באירופה. כאילו מעולם לא עזבנו את פולניה.
גם הסיפורים שהוא סיפר, כמעט תמיד עסקו בקשר, ברצף: בנכד המומר של יוסהלה קמצן קדוש ששומע פתאום על השורשים שלו, ברבי מרדומסק שנזכר בפגישה עם החוזה מלובלין, בחייל חילוני שרואה את דמות סבו באמצע שדה הקרב. כל אחד מאיתנו היה חלק מהרצף הזה. אצל ר' שלומקה, רבי אפרים מסדליקוב היה הרבי של הגנבים, ורבי לוי יצחק מברדיטשב היה מלאך-שומר של כולנו. כל גיבור של ר' שלמה חשב עלינו, דאג לנו, אהב אותנו.
הרבה קולמוסים נשתברו על השאלה אם יהדות היא דת או לאום או גזע. אך הרב קרליבך הבין שהיא קודם כל משפחה, "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה". והחיבור לעם היהודי הוא כמו קשר משפחתי: הוא לא מתחיל מאידאולוגיות או מסט של אמונות; אלא מסיפורים על דודים ובני-דודים ומתמונות של סבא וסבתא, מניגונים משפחתיים ומנהגים לא-מובנים. ובעיקר מהרבה מאד אהבה.