לא מתנצלים. סיסמת הקרב של נפתלי בנט הפכה מרפליקה לאידיאולוגיה. הוא לוקח אחריות על הכישלון אבל אף מילת סליחה על המהלך שכמעט וריסק את הציונות הדתית ואולי גם את גוש הימין.
כל ההסברים וההבטחות שנתן להצדקת הנטישה, שלושה חודשים לפני הבחירות, נחשפו כאמירות ריקות. בנט נטש את הבית היהודי רק בגלל שלא קיבל את תיק הביטחון. כל ההסברים על איחוד עתידי והכפלת כוח היו קשקוש בלתי מבוסס. הוא רתח על אנשי הציונות הדתית שלא אהבו את האולטימטום שנתן לנתניהו. הוא ראה איך ליברמן מאיים וביבי נכנע והיה משוכנע שאם הם רק היו עומדים מאחוריו, ביבי היה נכנע גם לו. ייתכן שצדק אבל לא שורפים את המועדון רק בגלל תשוקה אחת בלתי ממומשת. הציונות הדתית לא היתה האופציה הראשונה שלו. הוא תכנן להקים מפלגה אחרת והחליט לרוץ לראשות הבית היהודי כי השתכנע שיש לו בה סיכוי. לראשונה במפלגה, הביא מועמדים חילונים והציונות הדתית זרמה איתו. אפילו הרבנים נענו לקהליהם ולא נרתעו מהצעיר הכריזמטי עם הכיפה הקטנה והאישה החילונית. הוא נישא על כפיים, עשה במפלגה כרצונו.
הבשורה היתה מגניבה. הפוטנציאל היה גדול. בנט הביא את אנשיו, שינה החוקה, התאים את כלליה לצרכיו ואיש כמעט לא מחה. כשהוא החליט לנטוש המבוכה היתה גדולה בעיקר בגלל שהריכוזיות שהיתה לו ולאנשיו במפלגה הותירה אחריה ריק. אלמלא התעשתות מנכ"ל המפלגה ואלמלא הלחץ שהפעיל נתניהו עם הפתרון היצירתי שהגה, סביר שהיום היינו קוראים מאמרי קינה גם על הבית היהודי.
הטרגדיה היא של כולם. בנט יחד עם שקד הביאו רוח רעננה אבל היו קצרי רוח. בנט הוביל הנטישה אבל שקד אינה יכולה לפטור עצמה אחריות. היהירות, הזחיחות וחוסר האחריות הוציאו אותם מן העולם הפוליטי. גם ההפסד הוא של כולם ונותר רק להתנחם במורשת 'החטא ועונשו' הפוליטית שהותיר אחריו.
אמנון שומרון הוא יועץ אסטרטגי, מבעלי משרד הפרסום והאסטרטגיה "זליגר שומרון"
אמנון שומרוןצילום: באדיבות המצולם