בין מדינה יהודית למדינת היהודים- מחשבות על יחסינו עם יהדות התפוצות

יהדות חוץ לארץ מצפה שמדינת ישראל תתחשב בכסף שמושקע על ידה ותיתן לה ולהשקפותיה דריסת רגל בזהות היהודית של המדינה

חדשות כיפה הרב אביע"ד סנדרס 15/10/18 17:39 ו בחשון התשעט

בין מדינה יהודית למדינת היהודים- מחשבות על יחסינו עם יהדות התפוצות
הרב אביע"ד סנדרס, צילום: הותר לשימוש

המצב בו נמצא עם ישראל בשלושים שנה האחרונות הנו חסר תקדים. נדמה שמי שקורא את התנ"ך ולומד היסטוריה יהודית מבין שאנו נמצאים בתקופה שמי שרוצה לקרוא לה תנ"כית יש לו על מה להסתמך. מדינת ישראל משגשגת בפריחה חסרת תקדים, העם היהודי במדינה הולך וצומח, העושר הרוחני והפיסי במדינת ישראל הולך ומתעצם.
כל הנתונים האלו לעצמם על אף שהם משמחים אינם מעידים על לבה של המהפכה, הלב הפועם של המהפכה נמצא בעובדה שמקביל לעובדות אלו, ישנו כרסום ניכר בהשפעה של יהדות חוץ לארץ ובעקר יהדות חוץ לארץ המרכזית- יהדות ארצות הברית, על הציבוריות הישראלית.
יש לכך מספר סיבות:
 בראש ובראשונה- המספרים, ישנם יותר יהודים כיום בארץ ישראל מאשר בחוץ לארץ. דבר אשר משנה את האיזונים הפנימיים בין הקהילות. בעוד בעבר יהדות חוץ לארץ חשה עצמה חזקה ביחס למדינת ישראל היום האיזונים השתנו וכל פעם שמשתנים איזונים מתחים צפים ועולים.
פערים דתיים אשר הולכים ומתרחבים בין היהודים בארץ ליהודים בחוץ לארץ. בעוד שתמיד יהדות ארצות הברית היתה שונה מהזהות היהודית במדינת ישראל, החיזוק המשמעותי שחווה הזהות הדתית, הן בגלל המספרים הגדולים יותר של יהודים דתיים וחרדים בעמדות מפתח והן משום עלית קרנה של המסורת  במדינת ישראל גורם לכך שהעימות בין הזהויות הדתיות השונות ילך ויתגבר. פערים דתיים אלו אף מכתיבים מחלוקות קשות בהגדרת מיהו יהודי ויהודי מהו. מחלוקות אלו תמיד היו קיימות אך דומה שהיום הן מתעצמות עוד יותר. בעוד אנו במדינת ישראל מסתכלים בעינים כלות על התבוללות של יהודי חוץ לארץ, התנועה הרפורמית לא רואה בהתבוללות בעיה ומגדירה את התופעה כהרחבת השורות.
ציפייה של יהדות חוץ לארץ "לתמורה בעד האגרה", יהדות חוץ לארץ תמיד תרמה כסף רב למדינת ישראל ומאז קום המדינה תמכה בה מבחוץ, אך כיום יהדות חוץ לארץ מצפה שמדינת ישראל תתחשב בכסף שמושקע על ידה ותתן לה ולהשקפותיה דריסת רגל בזהות היהודית של המדינה. לשם דוגמא ניתן לתת את סוגיית מתווה הכותל המערבי בו היהדות הלא אורתודוקסית דורשת את מקומה בכותל ולא מכונה יותר להיות מודרת מרחבת הכותל והיהדות האורתודקסית נלחמת בדריסת רגל זו בכותל בחורמה.
פער פוליטי , בעוד הציבור הישראלי הלך ימינה מאוד בגישתו כלפי הסכסוך עם הפלסטינים הציבור בחוץ לארץ הלך שמאלה ומקבל את הנרטיב הפלסטיני של כיבוש ועוול, דבר שמוביל לביטויים של תחושות קשות והטחת טענות של עוול מוסרי שמבצעת מדינת ישראל מצד צעירים רבים.
 
כל הנתונים האלו שמים את היהודים במדינת ישראל בכלל ואת הציונות הדתית בפרט, במסלול התנגשות ברור עם יהדות חוץ לארץ.
 
אך זהו דבר שאנו לא יכולים להרשות לעצמנו. יהודי חוץ לארץ ובכלל כל מי שמגדיר את עצמו כיהודי קשור אלינו בקשר בל ינתק. הרב עמיטל במאמרו "על מעמדו של היהודי החילוני בימינו והתייחסותנו אליו" כותב:
 
"היו זמנים ששנאת ישראל מצד האומות התייחסה ליהודים באשר הם מחזיקים בתורה. ברגע שיהודי חדל להתנהג עפ"י דתו, דת משה וישראל, וקיבל עליו את דת האומות, פסקה השנאה. לא כן בימינו. השנאה מתייחסת ליהודי באשר הנו יהודי ודם יהודי זורם בעורקיו, מבלי להתחשב אם הנו מחזיק בתורת משה או שהתנצר ח"ו. כאשר שנאת ישראל מתייחסת ליהודי באשר הנו יהודי ללא התחשבות בדעותיו ובמעשיו, צריכה גם אהבת ישראל אצלנו להתייחס ליהודי באשר הנו יהודי ללא התחשבות בדעותיו ובמעשיו. לא יעלה על הדעת שפלוני ייחשב אצלם כיהודי ואצלנו ח"ו ההתייחסות אליו תהיה כאלו אינו יהודי. גם בהלכה אנו מוצאים שאפילו מומר, שמצד הדין אין מתאבלים עליו, אם הרגו אותו גויים מתאבלים עליו. באושוויץ לא בדקו בציציותיהם של היהודים, וכי נוכל אנחנו בבואנו לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך או וחי אחיך עמך, לבדוק בציציותיהם? שיקול נוסף, הנוגע בעיקר למדינת ישראל, ואשר להשלכותיו יש זיקה ממשית לפיקוח נפש, הוא: אם אנחנו מאמינים שמדינת ישראל מהווה מפלט למיליוני יהודים כ"י, וקיומם של אותם יהודים מותנה בשלוותה של מדינת ישראל וכושר עמידתה מול אויביה הרבים; ואם אנחנו מאמינים שבתקומתה של מדינת ישראל וקיומה יש משום קדוש ה', כפי שכתב הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד: "אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נא ונד בארץ עוד לא אבד שברו ועוד חיה יחיה" (חידושי הגרמ"ז סי' נ"ד). הדברים נאמרו בתקופה שלפני השואה והם מקבלים משמעות מיוחדת בתקופה שלאחריה. אם מדינת ישראל יקרה לנו; אם עדיין לא נכנס בנו רעל ה"כפירה החרדית", המוציאה את הקב"ה מן ההיסטוריה של תקומת מדינת ישראל וקיומה ואינה רואה בו מעשה אלוקינו אלא מעשי אנוש ח"ו; אם כל זה מקובל עלינו, עלינו לדעת כי מדינת ישראל לא תוכל להתקיים אם לא ישררו בה יחסי אחווה ודו-קיום בין כל חלקי העם. רק על-ידי התייחסות של יהודי ליהודי כאח אל אח, מבלי להתחשב בדעותיו ובמעשיו, נוכל לקיים את המדינה הזאת. ללא זה סכנת חורבן ח"ו מאיימת עלינו. באשר לשני השיקולים האחרונים איני זקוק לאסמכתאות מן המקורות. על כגון זה אמרו חז"ל, "למה לי קרא סברא היא".
 
הרב עמיטל בדבריו מעלה שתי סברות חזקות מאוד בנוגע ליחסנו ליהודים אחרים, בראש ובראשונה ההכרה בכך שכל יהודי באשר הוא מקדש שם שמים בעצם זה שהוא מגדיר את עצמו כיהודי. ישנם רבים מאוד בעולם ששונאים יהודים באשר הם. ללא קשר למי שהם ולאמונתם. אנו מחוייבים "בעין תחת עין" ביחס לאנשים אלו, כשם ששונאים אותם בעבור היותם יהודים אנו אמורים לאהוב אנשים אלו על אף מחלוקות קשות שיש לנו עמם.
סיבה שניה שמעלה הרב עמיטל היא תפקידה ההיסטורי של מדינת ישראל, מדינת ישראל אינה רק הבית של היהודים הישראלים אלא היא הבית של כלל היהודים בעולם, מדינת ישראל היא מדינת היהודים, היא קמה כמדינה שאמורה להוות בית לכל יהודי העולם. צריך מאוד להיזהר לא לדחוק מהבית יהודים, מי שאכן דוחק מן הבית יהודים לא מבין את מהותה של המדינה ובמו ידיו חותר נגד הגדרת מדינת ישראל כמדינת היהודים.
 
ואולי זאת באמת השאלה והמתח הגדול בו אנו חיים, אנו נקרעים בין שני הגדרות מאוד חשובות- "מדינה יהודית" "ומדינת היהודים", לשתי ההגדרות ישנם השלכות שונות, לשתי ההגדרות ישנם ביטויים שונים. אם המדינה היא "מדינה יהודית" יהיה ויכוח עצום על מהי היהדות והדעה שתנצח תכתיר את אופיה של המדינה. אך אם המדינה היא "מדינת היהודים", הרי שהמדינה אמורה לפנות ליהודים באשר הם ועלינו להזהר לא לדחוק מן המדינה יהודים שאינם כמוהו. אך אם נדחוק את מקומם של בני יהדות התפוצות מזיקה למדינת ישראל, נפגום גם בהגדרתנו כמדינה יהודית מכיוון שבלב הגדרתנו כמדינה יהודית תלויה החובה הבסיסית של "לא ידח ממנו ידח", תלויה החשיבות של מדינה שתפקידה לחזק זהות יהודית ולא להחלישה.  
 
זהו מתח שמלווה את עמנו עוד מימי בית ראשון, שם חוסר היכולת להחליט על הזהות של המדינה, "מדינת בית דוד"- בה הזהות של בית דוד היא המרכז, או "מדינת ישראל", בה הזהות של המדינה כביתם של כלל שבטי ישראל, הביאה לפילוג בממלכה.
 
באמת היה קל הדבר אם כולנו היינו אותו שבט, כולנו היינו אותו הדבר, כולנו היינו מחזיקים באותם העמדות. אך השאלה הגדולה שמנוחת לפתחנו היא פשוטה, האם אנו נהיה מסוגלים לכונן מדינה בה כלל יהודי העולם ירגישו מספיק בבית בשביל לחוש זיקה למדינה זו?
 
אכן, המחלוקות הנם עצומות, כנראה נגזר עלינו להמשיך לחלוק אחד עם השני ללא פתרון, אך האם זוהי מחלוקת בה אנו רוצים לנצח בידיעה שנצחון זה יהווה נצחון שינתק זיקה של המוני בית ישראל שזהותם הנה שונה משלנו?
 
זהו אתגר עצום שנמצא לפתחנו, זהו אתגר עצום שדווקא אנו כבני הציונות הדתית מחוייבים להיענות לו, לא לוותר על עמדות שחשובות לנו מחד, אך להיות מסוגלים לפנות מספיק מקום מעצמנו, לדעת להושיט יד בצורה כזו שתאפשר לנו לחלוק בלי לדחוק, לחלוק בלי לנתק את הקשרים עם יהודי התפוצות. דווקא אנו שמאמנים שמדינת ישראל אינה עוד מסגרת פוליטית אלא משהו גדול הרבה יותר, אמורים להיות אלו שמובילים בתחום זה- לחלוק עם פינוי מקום, לעמוד על שלנו, אך לדעת להקשיב לדברים איתם אנו לא מסכימים. הגדרת מדינת ישראל הן כמדינה יהודית והן כמדינת היהודים תלויה בדבר זה.

כותב המאמר הוא ר״מ במדרשת לינדנבאום או״ת סטון, ראש תחום מנהיגות חינוכית בנאמני תורה ועבודה.