האולם גדוש באנשי טיפול העוסקים בתחום הנפש, עובדים סוציאליים, מורים של חינוך מיוחד, וגם אנשי-שם. הנושא הוא זוגיות ומשפחה באוכלוסיות מיוחדות. הרב רפי פוירשטיין מגדיר את המשפחה ככוח המניע את האדם באשר הוא אדם. משפחת המוצא מאד משמעותית לילד המיוחד אבל זה לא תמיד ממלא אותו. גם הוא מבקש זוגיות ולפעמים גם הורות, מפוקחת ומלווה. ויש תכנית הכשרה לזוגיות של מכון פוירשטיין הכוללת הכרת העצמי, הקשבה לרגשות האחר, אימון ללקיחת אחריות ולשותפות. זה מורכב. כי לזוגות לפעמים אמנם אין גבולות. אבל גם אין להם מגבלות. הכול תלוי ברצון. וזה אפשרי. זה מורכב. אבל זה אפשרי.
ואז עלתה לבימה בצעדים מהוססים אישה עיוורת שהסכימה לארח אותנו במשך כרבע שעה בעולמם של ההורים העיוורים. היא גילתה שבזמן שאנחנו אכלנו סנדוויצ'ים ושתינו קפה, היא תרגלה עם מלווה את עליית שלושת המדרגות לבימה שוב ושוב כדי להבטיח הופעה נאותה. האם חשבתם פעם איך זוג עיוורים מגדלים תינוק? איך הם דואגים ברמה הבסיסית של הצרכים הפיזיים להחתלה, לאמבטיות, או ליציאה לפארק? זה ריקוד מורכב של הקונפליקט בין הרצון להורות עצמאית מול ההכרה בתלות ובעזרה חיצונית. גזיזת ציפורניים וטפטוף של טיפות עיניים מצריכים עזרה. אבל משחק 'פרה עיוורת' על אמת, דווקא הולך. אז יש את הצער של ההחמצה של ההנאה מהחיוך הראשון של התינוקת, או של הצפייה במופע הבלט של הילדה, או ההתפעלות מציור שהילד הביא הביתה מהגן. אבל הורות כזאת זוכה להגדיל את החלק היחסי של המבט הפנימי, את העין הנפשית ולא הפיזית.
יצאתי מהאולם, מועצמת, עם אנרגיות-על, וצעדתי בקלילות של איילה, לכיוון מרפאתי הירושלמית, אל מול האוויר הצח, וברכתי בליבי את ברכות שחר בשנית, אבל הפעם בכוונה גמורה- פוקח עיוורים זוקף כפופים..
אז יש הורות עם אתגר. הורות של אבא ואמא אמנם לקויי ראייה אבל עם נוכחות מלאה. ואת זה ילד צריך. אבא ואמא- דמויות יסוד לבניית קומות בנפש. ילד לא יכול להיות מאושר בלי החום האימהי, המבט, הליטוף, הבינה היתרה, וכל מה שהמילה 'אמא' מסמלת. אמא אדמה. אם כל חי.
אבל במציאות של תוהו, בה בונים מגדלי בבל ומנסים לבלבל את השפה, את התודעה, את התבונה האנושית, וחברת ניסן מתגייסת בפרסומת על משפחות של אבא ואבא, וראש הסוכנות היהודית נותן מענקי הלוואות למי שמבקש להשתמש בגוף של אשה עלומה, נטולת זהות, נטולת שם, נטולת מקום במשך תשעה חדשים רצופים, 24/7 ללא חופשים, כדי 'לייצר' ילדים שיגדלו במעבדות פוסטמודרניות, בתנאים אפרוריים וקרירים, נטולי חמימות, נטולי חלומות של אמא, ליטוף של רחם המצפה לחיים המתהווים.
זה סיפור אחר. זה סיפור עצוב. ממש ולא מעורר השראה. פשוט שכחתם את ברכת השחר המרגשת ביותר- שלא עשני אשה. ומקבילתה- שעשני כרצונו. כן. היא- ורק היא, הנותנת כוח, להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין מתנה אלוקית של רחם שרווי ברחמי אם אוהבת לבין יתמות מתוכננת.