כשנסעתי ברכב ושמעתי את הדיווחים כל הזמן שאלתי את עצמי - איך הם עשו את זה? איך הם נכנסו לנחל?
הרי להיכנס לנחל ביום שכזה זה יותר מרשלנות זה על גבול הפשיעה. וזה הרי כל כך לא הגיוני. 25 צעירים, ברמה כל כך גבוהה, בגילאי 18, שלומדים להיות מנהיגים וכאשר סביבם רשת של הורים, חברים ואחרים שידעו על הטיול.
ועוד עולה מן ההודעות שהתפרסמו שבשעה שהם נכנסו לנחל הם היו מודעים היטב לסכנה הצפויה להם. ושוב ושוב שאלתי את עצמי - איך הם נכנסו לנחל? איך אף אחד לא עצר את זה? איך לא היה אחד שאמר - אני לא הולך.
ואז חשבתי על שלוש אמונות תפלות שגורמות לכולנו, בני האדם, לצעוד אל עבר אסונות ולהתנהג בצורה לא רציונאלית.
א. אמונה בדמויות סמכות - כשמישהו סמכותי אומר "הכל בסדר" -גם כשהכל נראה לא בסדר - אנחנו מאמינים. כשהגנרלים אמרו לנו שמצבנו הביטחוני "מעולם לא היה טוב יותר" ערב מלחמת יום כיפור - האמנו. כשהמדריך אומר שאפשר ללכת בנחל - אנחנו מאמינים לו.
ב. אמונה בקבוצה (לחץ חברתי) - כשהקבוצה שלנו מתנהגת בצורה מסוימת, גם אם התנהגותם לא הגיונית, אנחנו מאמינים שכך נכון לנהוג. כשכל החברים קופצים מצוק, לוקחים סמים, עושים בנג'י, רפטינג, או טרק מסוכן או נכנסים לנחל בזמן שיטפון - אנחנו מאמינים שזה הגיוני.
ג. אמונה שהרע לא יקרה לנו - יש לנו נטייה להדחיק את האסונות מקרבנו. הסרטן לא יתגלה אצלנו, התאונה לא תתרחש במכוניתנו. השיטפון בוודאי לא ישטוף את הנחל הזה ובטח לא בשעה הזו כשאני בתוכו.
האמונה באדם- במדריך, בקבוצה ובעצמי - הן אמונות מסוכנות. תורתנו מלמדת אותנו להטיל ספק באדם. "טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם", "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" .
בחג הפסח אנו מחנכים את ילדנו לא לקבל תשובות אלא לדעת לשאול את השאלות, להקשות קושיות, להטיל ספק, לערער, לבדוק. חכמת התלמוד היא חכמה של "קשיא", ו"מתקיף ליה". חכמה בה הלומד שואל, מקשה ומתקיף. הימנעות מטעויות מחייבת אותנו לשאול שוב ושוב, לבדוק שוב ושוב. "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד"
ואולי בשביל להימנע מן הטרגדיות והאסונות, עלינו לא ללכת שבי אחרי האמונה באדם - בדמויות הסמכות, בקבוצה ובמחשבה "לנו זה לא יקרה".
יהי זכרם ברוך
הכותב הוא רב המלמד לימודי רבנות דרך האינטרנט