אזרחים רבים נדהמו לגלות השבוע שבמדינת ישראל יש חוק שקובע מאסר על עריכת חופה שלא במסגרת הרבנות. בעקבות החלטת בית הדין הרבני בחיפה, המשטרה זימנה לחקירה את הרב דוב חיון, שערך טקס נישואים פרטי. הניסיון לאכוף את החוק הוביל למחאה ציבורית ולתגובות קשות בארץ ובקהילות בתפוצות.
הסעיף המדובר מופיע בפקודת הנישואין והגירושין והוא קובע שכל זוג או מסדר נישואים, שאינו דואג לרישום הנישואים, עלול לשבת על כך בכלא במשך שנתיים. איך קרה שדווקא במדינת ישראל יהודים עלולים לשבת בכלא על קיום טקס דתי? איך במדינה דמוקרטית אוסרים על אנשים לנהוג על-פי אמונתם? השאלות הללו מתחזקות עוד יותר כאשר מסתכלים על סעיפים אחרים בדין הפלילי.
כך, למשל, אדם המסדר נישואים בין אדם אחד למספר נשים או בין בגיר לקטינה, דינו שישה חודשי מאסר. לעומת זאת, אדם המסדר נישואים בין איש ואישה, בוגרים ואוהבים, כדת משה וישראל, מחוץ לשערי הרבנות, דינו פי 4 – שנתיים מאסר!
הסיפור של החוק החל לפני יותר ממאה שנה, בימי האימפריה העות'מאנית. את העות'מאניים לא עניין המונופול של הרבנות, אלא דברים אחרים לגמרי. הם ביקשו בראש ובראשונה לוודא שיש להם שליטה וסדר. באותם ימים, בהם לא היו מערכות מחשב שמסנכרנות בין קהילות ומחוזות, השליטים רצו לדעת מה קורה באימפריה שלהם והחילו על האזורים שבאחריותם חובת דיווח על מעמד אישי. מאז ועד היום העדות הדתיות הן אלו שאחראיות על הנישואים והגירושים וכך נוצרה חובת הרישום ברבנות.
בפועל, במשך שנים רבות לסעיף לא הייתה כל משמעות. הוא הפנה את הציבור לסעיף 99 לפקודה הפלילית העות'מאנית, שאין לה שום תוקף במדינת ישראל הריבונית. משום כך, לא ניתן היה לאכוף אותו ואף אחד גם לא חלם על כך. עד לשנת 2013.
בהצעה שהחלה את דרכה בשנת 2011, חברי הכנסת לקחו על עצמם לפתוח את אזורי הרישום לנישואים. המטרה הייתה לאפשר לכל זוג לבחור היכן להירשם לנישואים ובכך ליצור תחרות פנימית בין המועצות הדתיות לשם שיפור השירות. חברי הכנסת החרדים התנגדו להצעת החוק בתוקף ועשו כל שביכולתם בכדי לבלום את קידומו.
הכנסת ה-18 התפזרה מבלי שההצעה סיימה את הליכי החקיקה, אך לבסוף הוחלט להחיל עליה "דין רציפות" ולהעלות אותה להצבעה סופית לאחר כינונה של הכנסת ה-19, בסוף שנת 2013. חברי הכנסת החרדים התמידו בהתנגדותם, אבל ניצלו את תקנון הכנסת בכדי להעלות מספר "הסתייגויות" לחוק. המרכזית שבהן הייתה לחדש את סעיף המאסר ולהחיל אותו גם על הזוגות וגם על מסדר הנישואים.
המשרד לשירותי דת, שהיה אז בחזקת סיעת הבית היהודי, הסכים לתיקון והוא צורף לגרסה הסופית של החוק. חברי הכנסת, שרבים מהם היו חדשים בעבודתם ולא היו שותפים לדיונים על ההצעה בכנסת הקודמת, חשבו שהם מצביעים בעד פתיחת אזורי הרישום לנישואים – אך בפועל הצביעו גם בעד סעיף המאסר. להצבעה היו שותפים חברי כנסת רבים שפועלים למען פלורליזם דתי, שהיום מתנגדים בתוקף לחקירת והענשת רבנים.
היועץ המשפטי לממשלה הכיר בכך שלא ככה אמור להתקבל חוק פלילי, שיש לו השלכות מרחיקות לכת על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במכתב על פרשנות החוק כתב המשנה ליועמ"ש עו"ד רז נזרי: "תיקון זה בעניין העבירה הפלילית התקבל כהסתייגות ב'ישורת האחרונה' של הליך החקיקה, במהלך הצבעה לקריאה שניה ושלישית על הצעת החוק במליאת הכנסת, ומבלי שתואם עם משרד המשפטים". לא ככה מתקבלת חקיקה במדינה דמוקרטית, בטח ובטח שלא בנושא רגיש כמו זה.
אז מה עושים? חה"כ עליזה לביא, שהייתה שותפה להצבעה על החוק, במטרה להקל על הזוגות הנרשמים לנישואין, פועלת מאז בהתמדה יחד עם 'עתים' בכדי להביא לתיקון המעוות ושינוי הסעיף. את התיקון היא אף הצליחה להעביר בקריאה טרומית בכנסת בראשית שנת 2015, אך לאחר מכן הכנסת פוזרה וההצעה לתיקון התפוגגה. מספר פעמים פנתה לוועדת שרים לחקיקה בכדי לקבל את תמיכת הקואליציה, אך בקשתה לא נענתה.
הרבה מונח על הכף המאזניים. במשך אלפיים שנות גלות אבותינו ואמותינו לא העלו על דעתם שבמדינה יהודית עצמאית מי שיבקש לערוך חופה וקידושין יאלץ להתמודד עם איום של ישיבה בכלא. אם הרבנות מבקשת לחזק את מעמדה, עליה לעשות זאת על ידי יצירת שירותי דת מכבדים וקשובים – לא על ידי כפייה באמצעות חקירות משטרה ואיום בעונשי מאסר. עלינו לדרוש מנציגי הציבור לבטל את סעיף המאסר, בשם הדמוקרטיה ובשם היהדות. לאחר נס הקמתה של מדינת ישראל אנחנו כבר לא צריכים להמשיך במסורות של האימפריה העות'מאנית.
הכותב הוא מנהל את מרכז הסיוע והמחלקה המשפטית בעמותת 'עתים'