1. מפלגות הציונות הדתית הפכו לשטיבל, כך לפחות על פי ארבעת המנדטים שהן מקבלות בסקרים האחרונים. אך גם בשטיבל צריכים לקבל החלטות והכרעות להמשך הדרך, וזה מה שעומד להתרחש בשבוע הקרוב.
ביום שני צפוי מרכז האיחוד הלאומי להתכנס כדי ש-126 חבריו יצביעו ויכריעו מי יהיה יו"ר המפלגה - אורי אריאל או בצלאל סמוטריץ' - כשרוב ההערכות נוטות לכיוונו של המתמודד הצעיר יותר.
באותו ערב, יצביעו חברי המרכז פעם נוספת והפעם על זהות הרשימה שהם מעוניינים לראות בפרלמנט הישראלי. אורית סטרוק, נחי אייל, אופיר סופר, עמיחי אליהו, נעמה זרביב, אמיתי כהן, משה פרץ, יוסי כהן ויעקב מיוחס. הם אלה שבסופו של דבר ירכיבו את הרשימה שרק חלק קטן ממנה, (ליתר דיוק 2-3 המקומות הראשונים שבה), יהיה ריאלי לכנסת.
אגב, לאחר שוויתר על מועמדותו לרשימה והחליט להתמודד רק על תפקיד יושב הראש. דווקא מי שניבא לאיחוד הלאומי 5 מנדטים בריצה עצמאית, ככל הנראה לא יזכה להיות חלק ממנה בכנסת הבאה.
מי יחייך בשבוע הבא? אריאל וסמוטריץצילום: פלאש 90. יונתן זינדל
2. יומיים לאחר מכן, גם חברי מרכז הבית היהודי יתכנסו כדי לקבל שורת החלטות. במרכז התרבות של היישוב יד בנימין יידרשו הבאים לאשר, או לא, את בחירת יו"ר המפלגה על ידי ועדה מסדרת ואת יתר חברי הרשימה באמצעות פריימריז במרכז בלבד.
במידה ויוחלט ללכת לכיוון של ועדה מסדרת, אחד השמות החמים והבולטים הוא ראש מכינת 'עצם' והרב הצבאי הראשי לשעבר, הרב רפי פרץ. בניגוד למועמדים אחרים ששמם עלה, פנייה אליו צפויה להיענות מצדו בחיוב.
הפולמוס בדבר התערבות רבנים בפוליטיקה הוא עתיק יומין, אך לרוב הוא נסוב סביב ההתייעצות עמם והבעת דעותיהם בנושאים שונים שעל סדר היום הפוליטי. לעומת זאת, אין כמעט רבנים ציונים דתיים שהגיעו מעומק לימודה של תורה היישר למימיה העכורים (יחסית) של הפוליטיקה. גם מבין מי שכן בחר לבצע את המעבר החד, לא זכורה איזו הצלחה מטאורית בתחום.
הרבה לפני שאחד מזקני רבני הציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן, שיכנע את בנט להישאר בממשלה והתבקש לחוות את דעתו על המפץ הפוליטי שלו, הוא עסק בעצמו בפוליטיקה. משנת 1977 ובמשך 11 שנים הוא שימש כחבר כנסת וסגן שר, לרוב כמספר 2 ברשימת המפד"ל.
משנת 1999, לאחר 11 שנים בחוץ, הוא נקרא שוב לדגל לקדנציה נוספת, בסיומה פרש באופן סופי מהחיים הפוליטיים. כהונתו אמנם הייתה ארוכה יחסית, אך היא לא זכורה כאחת הכהונות המזהירות בפוליטיקה הישראלית, בטח לא לאור עמדתו הרבנית הגדולה והמשפיעה.
החליט לייעץ ולברך פוליטיקאים ולא להיות אחד כזה. הרב דרוקמן ומשה לאוןצילום: דוברות
הרב אליעזר ולדמן, ראש ישיבת קרית ארבע לשעבר, נבחר לכנסת בשנת 1984 מטעם מפלגת התחיה שהורכבה מדתיים וחילוניים (אולי שווה לבנט לשקול להרים טלפון) ובמשך 6 שנים פעל מכנסת ישראל, עד שהחליט באמצע הקדנציה השנייה לפרוש ולחזור לעמוד בראש ישיבתו.
בראיון לאלישיב רייכנר במוסף שבת של מקור ראשון לפני מספר שנים, הוא טען "שרב יכול להיות בכנסת", מכיוון שהוא "יכול להשמיע דברים". על עצמו העיד כי "אמנם לא נאמתי הרבה מעל בימת המליאה כי לא מקשיבים שם, אבל בוועדות כן מקשיבים ושם יש ערך גדול".
לצד זה, הוא תיאר את הקשיים שעמדו בפניו ועלולים לעמוד בפני כל אדם המתעתד לכהן בכנסת, ובמיוחד דמות תורנית שנפשה רגילה לבית המדרש, "הרגשתי שזה קצת משעמם. יש מי שהצעקות והפולמוסים נותנים לו חיים, אבל אני לא כזה".
הרב רפי פרץ במהלך כהונתו כרב הצבאי הראשיצילום: מרים אלסטר, פלאש 90
התפקיד ההפוליטי שאליו הגיע הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון המיתולוגי, היה הרם ביותר מבין חבריו הרבנים. בשלהי 1995, לאחר רצח יצחק רבין, הוא מונה לשר בלי תיק בממשלתו של שמעון פרס. גם כהונתו כאיש מניסטריאלי הייתה קצרת מועד וכעבור מספר שנים אמר בראיון לאלישיב רייכנר ב'נקודה' כי "עקרונית אינני חושב שרבנים צריכים לעסוק בפוליטיקה, אלא אם כן זו הלכה... בשעתו יצאתי לפעילות הציבורית... כדי לפרסם שאין קשר בין הלכה לפוליטיקה. בעניין הזה ראיתי לעצמי חובה דתית".
רב גדול נוסף שקפץ לרגע לביצה הפוליטית, היה הרב משה צבי נריה זצ"ל, שזכה לכינוי "אבי הכיפות הסרוגות". הוא כיהן כחבר כנסת בין השנים 1969 ל-1973 כנציגה של מפלגת המפד"ל. הוא היה חבר בוועדת החינוך והתרבות ובסיום הקדנציה פרש. בראיון לאחר פרישתו אמר כי "רב וחבר כנסת אינם יכולים ללכת ביחד. חברי כנסת אמורים לעתים לעשות פשרות, ולרבנים אסור לעשות פשרות". לימים הוא אף טען שבכנסת "אי אפשר שלא ללכלך את הידיים".
זכיתי ללמוד במשך מספר שנים בבית מדרשו של הרב רפי, שבעיניי הוא דמות מופת חינוכית ותורנית. היכולת שלו לחדור ללבם של שומעיו ומכריו היא לא פחות מנדירה. לצד זה, הוא איש עשיה מצליח ששירת במשך שנים ארוכות כטייס בחיל האוויר ובהמשך אף כיהן כרב צבאי ראשי בקדנציה סוערת ומלאת משברים. ובכל זאת, השדה הפוליטי הוא פלנטה אחרת.
ארבעה רבנים גדולים, שלא לומר מגדלורים בציונות הדתית, נתקלו במציאות פוליטית שטפחה על פניהם ולא אפשרה להם לנסוק גם בתחום הזה. קטונתי מלייעץ לרב רפי, אך אם הוא היה שואל לדעתי, הייתי ממליץ לו להביט על הקריירה הפרלמנטרית של ארבעת הגדולים שהוזכרו למעלה, ולשאול את עצמו בכנות - האם הוא מסוגל להתעלות מעל האפרוריות הפוליטית שדבקה בהם ולחיות בשלום, כאיש רוח גדול ומלא חזון, עם "פשרות" אידאולוגיות ו"לכלוך" בידיים?