יש שבועת שזה מגיע מידי יום. זה מתחיל בהודעת גישוש, אחר כך טלפון בקול רועד, מהוסס, מפוחד וחרד. יש להם קשת של בקשות "אני לא רוצה להיות כזה, אתה מכיר מישהו שיודע להעלים את זה ממני" , "אני שלם עם עצמי, אני הומו, אין לאן לברוח, אבל ההורים שלי ימותו אם הם ישמעו, איך אני מספר להם?" , "אני נמשך לגברים, אבל רוצה להתחתן עם אשה, יותר חשוב לי להקים משפחה", "אתה מכיר מישהו שעושה שידוכים בין הומואים ללסביות? זה נראה לי הפתרון הכי טוב בשבילי". "אפשר להיות הומו וגם דתי?", "הבן שלנו בן 28 ואנחנו משכנעים אותו שהוא לא כזה, הוא לא מוכן לשמוע, מה לעשות?" , "הבן שלי לא מוכן לשמוע שום דבר אחר חוץ מטיפול המרה, הוא ממש דוס והוא נלחם בכל כוחו בנטייה שלו, זה מרשים ומרגש אבל אני מפחדת שהוא לא יצליח וזה יישבור אותו ואני חס וחלילה אאבד אותו".
-
עוד באותו נושאשאל את הרב | אני מרגיש משיכה לבנים אבל רוצה להקים משפחה, מה לעשות?
19/12/21 12:19
אף פעם אין סיפור אחד, לכל אחד יש את המסע שלו, את הרקע הייחודי, את המוטיבציות השונות. כל אחד מבקש משהו אחר. כולם ראויים לחיבוק ואהבה, כולם זקוקים לאוזן קשבת ותמיכה. ובסוף צריך לכוון אותם גם לאיש מקצוע שיטיב איתם, שיקשיב לסיפור שלהם, שיושיט להם יד, באשר הם שם. בלי דגלים, בלי אג'נדות. שיראה אותם וידאג לרווחתם הנפשית, ויפחית ככל הניתן את הסבל והדחק הנפשי בהם הם מצויים.
זה נראה פשוט וטריוויאלי אך מסתבר שהטיפול בצעיר הדתי הנמשך לבני מינו הוא מורכב הרבה יותר. אל תוך הקליניקות נכנסים גם דגלים ואג'נדות (מימין ומשמאל) מ"המרה" ועד דחיפה ליציאה מהארון. במקום לצאת למסע של הקשבה וחקירה וצמצום הדחק הנפשי, יש מי שמנסה להיות נאמן לאיזו אידיאולוגיה שמנווטת גם את הטיפול. המטפל בעל האג'נדה נאמן גם לדגלים שבשמם הוא בא. ואם הוא מתהדר שאצלנו יש 100 אחוזי הצלחה אז הוא חייב לעמוד בסטנדרטים שהציב ואם זה לא יעבוד הוא יאשים את המטופל שלא הייתה לו מספיק מוטיבציה והוא לא התאמץ דיו. הוא גם לא יאפשר לו מעבר מטיפול לשינוי האוריינטציה המינית ל"טיפול מאשר" כי זה כבר נוגד את הדגלים של המטפל.
ומנגד, מטפלים עם דגלי דחיפה ליציאה מהארון וקבלה והשלמה בכל מחיר לא יקבלו בחירות אחרות המגיעות מתפיסות תורניות או תרבותיות אחרות. אך האמת היא רחבה ומורכבת יותר, יש עוד בחירות במרחב חוץ מלצאת מהארון ולתלות דגל גאווה.
צריך לאפשר למטופל את המסע שלו, את הבחירות שלו, להניח בפניו את כל הידע המדעי, להסביר לו את ההשלכות והמשמעויות אך לאפשר לו לנוע במרחבים שלו. מטפל הוא לא רב ולא מוביל דעת קהל ולא לוחם חופש, מעצב תרבות או מהנדס תודעה. הוא אמון על אושרו ורווחתו של המטופל שלו.
כשפונים אליי ומבקשים את המלצתי לאנשי טיפול אני מפנה רק לפסיכולוגים או עובדים סוציאליים קליניים הכפופים לאתיקה מקצועית, לא למטפלים בפרחי באך ולא לכל מיני שרלטנים שלמדו קורס וחצי וכבר מקבלים לקליניקה שלהם עשרות מטופלים. אני מפנה למטפלים יראי שמיים שמבינים את השיח הדתי, את הקונפליקט הרוחני והתרבותי שנוכח כל כך במצוקתו ומבוכתו של המטופל, והכי חשוב אני לא מפנה לארגונים עם דגלים, ל"קבלני הצלחות", מימין או משמאל. אני רוצה שהמטפל יהיה קשוב לפציינט שלו וידאג לרווחתו ולא ינסה דרכו לקדם איזו אידיאולוגיה, שילך איתו יד ביד במסע מורכב ומייסר, בצמתים מרובי בחירות ומחירים.
זו בדיוק הסיבה שבימים אלה ממש, הפסיכולוגית תמי סמט, פרופסור טוביה פרי ואנכי עמלנו על יצירת השתלמות למטפלים בלהט"ב הדתי. כדי לענות על השאלות מה יש לעולם המחקר לומר על כך? מהי ההשפעה הנפשית של קונפליקט הזהויות? האם אפשר לשנות נטייה מינית? אלו מודלים טיפולים קיימים במרחב? מה עובר על המטפל הדתי בקליניקה? ומהן מטרות הטיפול במפגשים הללו?
ההשתלמות למטפלים נועדה להעניק כלים ומיומנויות למטפל בלהט"ב הדתי וכן ליצור קבוצת איכות המאפשרת שיח עמיתים והשתייכות מקצועית בנושא הרגיש והקיומי הזה