16 מלאו לפצע והלב הומה, המגורשים מגוש קטיף גולים ברחבי הארץ והחזרה לרצועת עזה לא נראית באופק. כמו היהודים ההם אחרי חורבן הבית, יוצאי הגוש אימצו להם מנהגי אבלות כדי שלא לשכוח את הבית שהיה גם אחרי שנים וכשהם בנו להם בתים חדשים. כבן היישוב נצרים שבגוש קטיף, יצאתי למסע בעקבות מנהגי הזיכרון.
ציפיה תרשיש (לשעבר יפרח) הייתה בת 15 כשחיילים בכחול דפקו על דלת ביתה והיא נאלצה להיפרד מהיישוב בו גדלה, רגע לפני שנפרדה מהבית היא אספה מעט חול למבחנה קטנה אותה ענדה עליה יום יום כדי לזכור את החורבן. אחרי שנים ארוכות של זמניות, ציפיה בונה בימים אלה את בית הקבע שלה בישוב עינב שבשומרון יחד עם בעלה יהושוע. ביום בו יצקו הפועלים את הרצפה היא הגיע ופיזרה חלק מהחול ביסודות הבית החדש, "בתפילה שהבית יהיה בית קבע ויזכה לשורשים שאינם".
ציפיה מפזרת חול מנצרים ביסודות הבית החדש צילום: ללא קרדיט
נעמה תורג'מן מספרת כי מנהג האבלות שלה, מלווה במאכל, וכמו המנהג לאכול ביצה עם אפר, מתרחש גם הוא בתשעה באב. "בט' באב האחרון לפני הגרוש הכנתי עוגת שמנת פירורים ענקית". מספרת נעמה. "במוצאי הצום ישבנו על הכביש המרכזי של היישוב עם שולחן וכסאות כתר והעוגה, המוני שב"חים מקסימים וגם חברים מהיישוב הסתובבו ביישוב מנסים להתחזק זה מזה ולהנות מהבריזה שהגיעה מהים הסמוך. רבים מהם הגיעו והתכבדו מעוגה". נעמה מספרת כי: "הרגשות היו מעורבים. ומאז אני משתדלת להכין עוגת שמנת פירורים לצאת הצום כי זה מזכיר לי את הגוש". לסיום הוסיפה נעמה כי: "כשיבנה המקדש, נעלה לשמוח בירושלים ולא יהיה זמן להכין את העוגה, אבל אז הרגשות כבר לא יהיו מעורבים".
שרה'לה קוסטינר התגוררה בנצרים שבגוש קטיף, וכדי לזכור את החורבן שרהל'ה תלתה על קיר ביתה החדש שבבני נצרים פיסת אומנות על היישוב שהיה. לכיפה סיפרה שרהל'ה כי: "כשגרנו בנצרים הייתי בחוג קרמיקה אז לא ידעתי שאחרי הגירוש נקבל חוגים כאלה כתרפיה להסרת הטראומות מהגירוש. התמונה עד היום תלויה אצלנו בסלון כזיכרון, במלך השנים התווסף לה שבר קטן, כמה סימלי".
ובנימה אישית, כבן היישוב נצרים, גם אצלי בבית הגירוש מונצח בלב ועל קירות הבית. לאחר הגירוש עברנו כל המשפחה לגור בקראווילה קטנה וצפופה. המזכרות מהבית בנצרים הצטופפו על מדף אחד יחד עם כלי ההבדלה. שבת אחת, כנראה מבלי לשים לב, בקבוק החול מנצרים הורד להבדלה יחד עם הנר והבשמים. מאז, המנהג שהתחיל במקרה התקבע ובכל מוצאי שבת אנחנו מבדילים בין קודש לחול ומתבוננים בחול מחצר הבית שהיה.
בקבוק עם חול שאספתי בנצרים בין תשמישי ההבדלה צילום: עמיאל ירחי
כשנישאתי, לקחתי איתי לבית בקבוק קטן והמנהג קיבל עוד רובד של קבע כשעבר למעשה מאב לבן, בתקווה שילדי כבר לא יצטרכו לאמץ את המנהג. אחי חיים שהתחתן אחרי אימץ גם הוא את המנהג וכתב עליו: "ליד הנר במוצאי שבת, כשאליהו מונה את הזכויות, שיראה, יש לי בשמים של חול בריח של אמונה".