אני מעריך את הרב אמנון בזק, אך חושב שהוא שוגה כאשר הוא מציב את אחדות המחנה לפני אחדות עם ישראל. אני מודה כי השקפת עולמי לא תואמת בחלקה את השקפת עולמם של אנשי "הבית היהודי", לא בהשקפת הראייה של הזהות היהודית של המדינה ובוודאי לא בהשקפה של תפיסת מקום הדתיים והצבא.
באמצע שנות ה-90, בהיותי מפקד בה"ד 1, התקשר אליי אהוד ברק- אז שר הפנים, ושאל אותי כמה צוערים דתיים יש לי וכמה אינם דתיים. אמרתי לו שאיני יודע לספור ככה מכיוון שאיני יודע מה יותר חשוב: מצוות תפילין או מצוות כיבוד אב ואם? הפצרתי בו שיפסיק למדוד את הקצינים בצה"ל לפי כמה דתיים יש וכמה אין. במקביל הודעתי לחבריי חובשי הכיפות הסרוגות, שאם ימשיכו להתפאר בעניין, קיימת סכנה גדולה שאחינו גלויי הראש יאמרו לעצמם "אם בגולני, בגבעתי ובסיירת צנחנים הרוב דתיים- אז סימן שהם יכולים להסתדר בלעדינו".
אם ניקח את זה לקצונה אז אוי ואבוי לכולנו שהרי הציונות הדתית, עם כל הכבוד לה, לא יכולה לשאת את המשא הזה לבדה. בשולי הדברים אני מבקש להדגיש שגם במלחמת לבנון השניה, בוגרי החינוך של ההתיישבות העובדת- מושבניקים וקיבוצניקים, הלכו ליחידות קרביות כלוחמים, יותר מאשר בוגרי החינוך הממלכתי דתי (שעליו גם גאוותי). נכון, התמונה הזאת לא נשתמרה בתפקידי הקצונה ביחידות הלוחמות אך אין לי ספק שיש בכך משום עדות גם לאיכותו של החינוך הממלכתי-דתי לצד בתי ספר מובילים גם בחינוך שאינו דתי. הדברים הבאים נכתבו בלב כואב וביד רועדת. הדברים מבוססים גם על עדויות שמיעה רבות ממקורות ראשוניים. אינני חושב שעליי להכביר במילים בחשיבות הרבה שאני מייחס לשירות ביחידות קרביות, בחובה, קבע ובמילואים.
חלק מהסיבות לתמונת מקורות הקצונה, נעוצה בעובדה שרבים מאוד מאלה המהווים פוטנציאל לקצונה ולשירות מילואים משתייכים לצד פוליטי שאינו ימני קיצוני ודוגלים בפתרון 2 מדינות ל-2 עמים. אלו המשתייכים לצה"ל ואומרים לעצמם בשנים האחרונות "את מה שאנו חייבים לתת למדינה ניתן על הצד הטוב ביותר, אבל באשר לתוספת, כאשר חלק גדול מפעילות הצבא מתבצע סביב משימות שאיננו שלמים עמן- מחסומים, אבטחת ישובים מבודדים, ואבטחת גם אלה שפוגעים במעמדם של צה"ל (גם אם הם מיעוט), אז תעזבו אותנו מהחתימה הנוספת הכרוכה ביציאה לקצונה או בהישארות בקבע" (אבל במשימות צבאיות כמו קורס טיס ויחידות אחרות שאינן עסוקות בעיקר בפעילות ביטחון שוטף בשטחי יו"ש, שם תפגשו אותנו גם בתפקידי הקצונה ושם נישאר וגם הם נשארים בשירות קבע ארוך).
אני שב ומבקש- תורידו פרופיל! תפסיקו להשוויץ (כפי שאתם עושים, לעתים גם תוך כדי הגזמות ואחיזת עיניים). לא רק בגלל ש"יהללך זר ולא פיך", אלא ובעיקר עקב הנזק שהדבר טומן בחובו לאיכותה של הקצונה בצה"ל.
בשולי הדברים אציין שאני נמנה, או לפחות נמניתי בעברי, על חלק מאותה גאווה שדאגה לציין שסביב שולחן המטה הכללי יושבים שלושה אלופים מאותה כיתה בישיבת בני עקיבא, שעשו את מרבית שירותם ביחידות השדה: יאיר נווה, ישי בר ואנוכי. עמדותיו הפוליטיות של יאיר נווה אינן ידועות כיוון שהוא עדיין חייל, אך את המחיר ששילם בגין השתייכותו לציונות הדתית, כולנו מכירים. באשר ל 2/3 האחרים שנותרו, מבחינה מפלגתית הדברים ברורים. איננו חלק מאותה ציונית מפלגתית של היום כפי שמאופיינת בזהות פוליטית קיצונית, שהיא על פניו "הבית הטבעי" של בני הציונות הדתית. רק לכאורה. גם אנחנו הגענו לצבא (אולי כמו אותם שישה ראשי השב"כ) עם תפיסות או אמונות דתיות מסוימות, והבנו שוב שנטיות לב או אפילו אמונה דתית, מוכרחות להתחשב גם במציאות.
החיבור של המוטיבציה של הקצונה בצבא למפלגה סקטוריאלית הוא הרה אסון ואני משוכנע שגם עמיתיי בבית היהודי אינם מעוניינים בהישגים מפלגתיים על חשבון עתידו של צה"ל.
אני חושב שאחדות עם ישראל חשובה אפילו יותר מאחדות המחנה. במחנה שלי ישנם לא רק מי שלובשים כיפה וציצית אלא גם מתיישבי הנגב והגליל, אזרחים וחיילים ששללו מהם את הגאווה היהודית, ועוד. הם חלק מהמחנה שאני רוצה לשמור על אחדותו.
הכותב מתמודד לכנסת הבאה ברשימת ”התנועה“.