אז מה המשמעות של ריבוי מים לקראת סוף ההריון?
חשוב להבדיל ממצב של ריבוי מים מוקדם שאז עולה הסבירות שמדובר במשהו ממש לא טוב (כמו תסמונות, מומים שונים, זיהומים נוראיים ושאר קללות). כמו כן יש הבדל עצום אם מדובר ב'קצת הרבה', או ב'הרבה-הרבה'. כלומר האם מדובר על משהו שנמצא בקצה העליון של הנורמה, או האם מדובר בדבר חריג מאוד המאפיין מצבי חולי.
אני מחלק את השפעת 'ריבוי המים' (בדרגה המתונה) למספר שלבים:
- לפני הלידה
בהנחה שנעשו בדיקות סקר בהריון כמקובל (כולל סונר לסקירת מערכות בשליש שני), בדרך כלל נשללו מומים משמעותיים. יש המלצה לבצע 'סקירת מערכות מוכוונת' על מנת לחפש מומים נוספים הקשורים לריבוי מים - בד"כ מומים הקשורים לחוסר יכולת של העובר לבלוע מים (ולכן אם הם לא נבלעו, הם נשארים בחוץ. וזה הריבוי), וכן אקו לב עובר לחיפוש מומי לב משמעותיים. לעניות דעתי ממצאים אנטומיים מלווים בריבוי מים משמעותי מאוד, אבל על פי הפרוטוקול יש להציע את מגוון הבדיקות הנ"ל גם לריבוי קל. וכן, הפרוטוקול גם ממליץ בחום על ייעוץ גנטי לשלילת תסמונות. מבחינתי מצב שכיח ומשמעותי שיש להתייחס אליו זה סכרת הריון, ולכן אם אני צריך לבחור בדיקה אחת בלבד בריבוי מים קל לקראת המועד, אני אפנה ל'העמסת סוכר גדולה' (OGTT), גם אם כבר נעשתה בשלב מוקדם יותר בהריון. זה נכון שהאבחנות שצוינו קודם לכן הן הרבה יותר הרסניות, אבל סכרת הריונית שהצליחה לחמוק עד שלב מאוחר, היא מאוד שכיחה, וגם תוצאות הבירור מאוד פרקטיות מבחינת ההיערכות ללידה. צריך גם לזכור שבלפחות מחצית מהמקרים של ריבוי מים קל, הבירור יהיה תקין לחלוטין ללא כל ממצא מחלתי. סתם כמות מים נדיבה.
בלי קשר לסיבה לריבוי המים, מבחינת היולדת הבטן גדולה וכבדה יותר. יש יותר עייפות וחולשה בעיקר בגלל הרחם המוגדל הלוחץ על כלי דם בבטן האם, יותר קוצר נשימה בשל דחיקת הסרעפת מעלה ויותר בצקות ברגליים בגלל הגבלת הניקוז הורידי והלימפטי מהרגליים. - במהלך הלידה
כרופא העוסק ביילוד, חשוב לי לדעת מראש שבלידה מסוימת יש ריבוי מים. קודם כל, כדי שאצטייד במגפיים ואשמור על גרביים יבשות. מעבר לכך, כשיש הרבה מים, יש יותר מקום לעובר להתנייד בתוך הרחם, ולכן תוך כדי הבדיקות יכול לעבור ממצג ראש לעכוז, וגם להיפך. בנוסף, בעת פקיעת הקרומים ו'ירידת המים', לעיתים חופש התנועה של העובר ואי התבססותו באגן מאפשר לחבל הטבור 'לצנוח' ולהתמקם לפני ראש העובר. בעצם, זהו מצב חירום, כי 'צניחת חבל הטבור' גורמת לראש העובר ללחוץ על חבל הטבור ובעצם הוא סוגר לעצמו את אספקת הדם והחמצן. אכן, מצב חירום (המצריך ניתוח דחוף תוך דקות ספורות). לכן אני ממליץ לנשים שידוע אצלן על ריבוי מי שפיר, לפנות לבדיקה במיון מיילדותי מיד עם ירידת המים, ולא 'להתבשל' בבית להתגברות הצירים. כמו כן, יש מצבים שבהם אני מעדיף לפקוע את הקרומים באופן יזום, כדי שאם אכן תהיה 'צניחת חבל הטבור', זה יהיה מול עינינו הבוחנות, כשאנו מוכנים לפעולה, ולא באופן סמוי שבו לרוב האבחנה מתמהמהת. ישנם מצבים רפואיים נוספים שהם נדירים בפני עצמם אך שכיחים יותר בלידות עם 'כמות מים נדיבה'. לרוב גם הם נובעים מחופש התנועה ברחם ומהתמודדות הרחם עם הנפח המוגבר (הפרדות שליה, קרע רחמי, תסחיף מי שפיר). - לאחר הלידה
רחם שעבר 'מתיחת יתר' מאבד מיכולתו להתכווץ לאחר הלידה, ולכן יש יותר דימומים משמעותיים לאחר הלידה בשל 'ריפיון של הרחם' (ממש כמו בלידת עובר גדול ובהריון תאומים). כך שמבחינתי בלידה אצל יולדת כזאת, הצוות צריך להיערך לאפשרות של דימום מוגבר, למשל על ידי מתן מכווצים באופן מושכל, מעקב אקטיבי אחר התכווצות הרחם והדימום בפועל, מוכנות של מוצרי דם בבנק הדם למידה שיידרשו וכיו"ב.
המסקנה שאני מגיע אליה מסקירת הנגזרות של 'ריבוי מים קל' לקראת מועד הלידה, היא שמדובר בסך הכל במצב שפיר למדי. הניסיון מראה שבהיערכות נכונה ורגועה ניתן לנטרל את רוב הנגזרות הבעייתיות של ריבוי המים בזמן הלידה ואחריה. רגע לפני שצוללים לתוך הפורומים עם תיאורי הזוועה והתחזיות האפלות, נא לנשום עמוק ולזכור שברוב המוחלט של המקרים, 'ריבוי מים קל' אינו רמז לאסון קרב, אלא מקסימום ללידה רטובה.