עוד מעט תהפוך לאבא? אתה בוודאי גאה, שמח ונערך לימים והשבועות לאחר הלידה יחד עם אשתך וזה הדבר הנכון לעשות. אלו מכם שמרחיקים ראות אפילו צופים קדימה אל שנות הילדות והמשחק, אולי אפילו אל הגן ובית הספר. עם זאת בתווך שבין הינקות לילדות עומדות להן שנתיים-שלוש מאתגרות, שבהן התינוק כבר יותר עצמאי ודעתני אך עדיין מאד תלותי וחסר ישע.
גיל ההתבגרות מגיע מוקדם מהצפוי
התקופה המדוברת נעה בין גיל 6 חודשים - לשלוש שנים לערך, בהן התינוק-פעוט זוחל-עומד-הולך, לומד לאכול ולשתות אוכל של מבוגרים, נגמל ממוצץ-בקבוק-חיתול וכן הלאה. בתמצית, זהו גיל ההתבגרות הראשון של העולל הלומד להיות עצמאי. אמנם בהגדרה "גיל ההתבגרות הראשון" מתחיל בגיל שנתיים, כאשר העולל מנסה להראות לכם שהוא כבר גדול ויכול לבד, אבל מהר מאוד תגלו שכבר בגיל חצי שנה יש דברים שתאלצו להתמודד איתם אם אתם רוצים לגדל ילד בריא ושמח. זו תקופה בה כמויות הזבל בבית מכפילות עצמן ובה תמצאו את עצמכם מנקים דברים שלא הייתם מאמינים שתנקו בכלל ובאינטנסיביות גדולה שכזו בפרט. ולמה לנקות? הכל מתוך דאגה לתינוק.
מה זו דאגה?
אדגים לכם מסיפור שקרה לנו לאחרונה. דמיינו את הסיטואציה- בעלי בבית עם 4 ילדים, שכבר עברו את גיל הצרות, ותינוק אחד זוחל ביניהם בזמן שהם מכרסמים ערימות ממתקים שקיבלו בפורים. בכי ושיעול של התינוק (9 חודשים) מקפיצים אותו לבדוק מה קרה? נראה שבלע משהו קטן אבל הוא בוכה ובכי זה טוב כי הוא מראה שהתינוק לא נחנק. בעלי פותח לו את הפה ולא רואה דבר, הטיית הגוף ודפיקה על הגב לא עושות כלום (בקשו מהאחות בבית חולים או מישהו שיראה לכם) והילד נושם כל הזמן כרגיל בלי להכחיל. ניסיון לתת לו מים, להאכיל בבננה מרוסקת גם אינם צולחים והתינוק לא מסכים וכל הזמן בוכה ומזיל ריר. בעלי חושב שזה די חריג ואולי משהו לא בסדר אך עדיין לא קורא לעזרה לי או לאחרים. סדרת שיעולים והקאות, מראה לו שיש בעיה אך עדיין לא נלחץ. בדיקה חוזרת בגרון במהלכה חושב שראה משהו לבן, אולי גם ממשש משהו שם אך לא בטוח ולא רוצה לפצוע את התינוק. חוזר ואומר לעצמו שכל עוד הוא נושם רגיל ועירני, כנראה זה לא נורא ויעבור. ליתר ביטחון מסמס לי (הגיע הזמן, לא?) כי צריך אותי בעודו מתלבט אולי צריך לעזוב הכל וללכת לרופא? בתוך כמה דקות אני מגיעה ובעלי חושב שהנקה תפתור את העניין אך אני מזכירה שיש לנו תור לטיפת חלב לרופאה וזה הכי טוב ואצה לרופאה שהאדישות שלה קצת מלחיצה אותי. משם אני כבר ממהרת לטר"מ (מוקד רפואה קדמי שיש בעירנו) שכמובן מפנים מייד לחדר מיון.
 |
|
(צילום: cdemo-cc-by-sa)
|
בבית חולים
לאורך כל הזמן הזה הילד לא רוצה לינוק ובכל מקרה זה לא נראה כפתרון, ועדיין כל הזמן בוכה ואומלל. מחליטים בינינו שעוברים לנוהל חירום, אני ממהרת להדסה הר הצופים, הוא אורז תיק לבית חולים ותיק לילדים ומוריד את הילדים אצל ההורים בדרך קודם שמצטרף אלי. צילום לא מראה כלום אך הילד מתקשה לנשום מעט, בוכה כל הזמן ורואים שהוא סובל ומסרב לאכול. בין תסריטי הרופאים לאי הוודאות של המצב נרשמים רגעים של לחץ וחשש אמיתי עד שמתברר כי יש פיתרון של התערבות בניתוח. אני שמנוסה בבתי חולים ובסיטואציות רפואיות אומרת שיהיה בסדר בעוד הרופא מציג את האופציות של טיפולים חודרניים, בדיקה בהרדמה מלאה וניתוח. אנחנו מתלבטים- האם זה הכרחי כבר כעת?
בינתיים מושכים את הזמן ואני מנסה להניק אותו שוב ושוב ללא הצלחה. זה הזמן לתפילה ולצדקה, בתקוה שמה-שלא-תקוע-שם ייצא מעצמו אך הזמן חולף ואנחנו מבינים שאין מנוס מניתוח. כלאחר כבוד אנחנו מופנים להדסה עין כרם. בדרך הילד משתעל נורא וצורח ואז נרגע. בעלי מסתכל אליו ורואה שיש לו משהו בפה! שולי עטיפה של חטיף פסק זמן (למה לא השתתפנו בחרם הצרכנים?). הוא מוציא את זה לפני שיבלע שוב והתינוק רגוע ונינוח. אכן צד אחד של עטיפה בלבן, קצה מחוספס וזה מה שהפריע. ליתר ביטחון אני מתעקשת שנלך לרופא שיבדוק שהכל בסדר, אלא שהרופא עסוק בטיפול בחדר טראומה ואותנו הוא מורח בהנחיה שנחכה... אחרי שעתיים של המתנה מיותרת במהלכן הילד יונק נפלא ומחייך, באין רופא שמוכן לחתום לנו על שחרור, הודענו לרופא התורן ולמזכירות ופשוט הלכנו... ברוך השם תפילותינו נענו והכל הסתיים ללא כל התערבות.
תובנות ומסקנות
לפעמים הקב"ה נותן לנו מכה קלה כדי שנתעורר ונשים לב למה שיש לנו ונעריך זאת. בגילאים האלו כשתגיעו לשלב התסכול ואין ספק כי תגיעו אליו מעת לעת, המשיכו לדאוג, היו סבלניים ותזכרו שילד זה עולם ומלואו וזהו רק שלב בגידול וקושי שהקב"ה העמיד לפנינו כחלק מתהליך למידה והכנה לעתיד. אסור לשכוח שתחת החיתולים, הבכי והלכלוך יש אדם קטן התלוי בכם וגם אם נראה שהוא כבר עצמאי הרי שהוא לא והוא תלוי בדאגתכם אליו. הורים מנוסים ומבוגרים ממני מספרים שהדאגות לא מפסיקות לעולם ורק משתנות בהתאם לגיל...