לחברתי היקרה, שלום!
אני כותבת לך כי מזמן לא דיברנו. זאת אומרת וודאי שדיברנו אבל לא שוחחנו באמת. חשוב לי להגיד לך את אשר על ליבי כי הקשר בינינו יקר לי ובעיקר כי אני לא רוצה לאבד אותך. פעם היינו מדברות המון וידענו כמעט הכל אחת על השנייה. אהבנו לשוחח על מה שעכשיו ולחלום בקול על החיים שמחכים לנו- את רצית לגור בגרעין תורני ואני ביישוב, את חלמת להתחתן עם בחור ישיבה ואני חלמתי על אחד שמשלב תורה ועבודה, את חלמת על הרבה ילדים וגם אני.
עכשיו ששתינו נשואות ברוך ה'- אתם גרים על גבעה עם שלושת ילדכם החמודים וארטיקים במקפיא ואנחנו דווקא בגרעין תורני עם אפס ילדים ואמפולות של דקפפטיל במקרר.
את יודעת למה עזבנו את היישוב? כי החיים שם היו בלתי נסבלים. אנשים הסתכלו לי על הבטן וחשבו שאני לא שמה לב למבטים החודרים שלהם. היו כאלה שאפילו שאלו אותי אם כבר לא הגיע הזמן. הרגשנו שמה שחשוב בחברה של אותו היישוב זה התוצר הסופי בעגלה ולא כאב והייסורים שבדרך. כשוותק שנות הנישואין גדל, החריגות שלנו זעקה לשמיים ועזבנו.
עזבנו את השכנים שבטוחים שאין מורכבות בחיים, עזבנו את בית הכנסת ההומה בעגלות ובתינוקות. אה, כן ועזבנו את התורנות שלנו בגמ''ח יולדות שעשתה לנו כל פעם מחדש דקירה בלב הדומם ממילא.
מצחיק איך החיים מפתיעים אותך, כל חיי חלמתי להיות אימא, בחרתי אפילו במקצוע נוח לאימהות. האמנתי בכל ליבי שכך יהיה ולא דמיינתי לעצמי מסלול אחר. אז כפי שאת יודעת, אנחנו אכן במסלול האחר, אנחנו בסרט שמי שלא חי אותו לא יצליח להבין מה זה. ההורים יודעים, סיפרנו להם אחרי שהטיפול השלישי נכשל. ניסינו לספר לכמה זוגות חברים אבל זה לא תמיד עשה לנו טוב. היו כאלה שהתחילו לרחם עלינו והיה את הזוג שהתארחנו אצלם בשבת והם התחילו לספר לנו על זוג שהם מכירים שגם היו בטיפולים ואחרי 12 שנה נולדו להם תאומים. הם חשבו שזה יעודד אותנו אבל זה ממש לא! לא רוצה לחכות 12 שנה! בשביל אותו הזוג- העיקר שבסוף הייתה ישועה - זה יבוא בסוף, תתעודדו. בשבילנו , כל יום של ציפיה זה התמודדות, כל חודש של אכזבה זה סבל וכל טיפול שנכשל זה אסון. אז אל תספרו לי על הזוגות האחרים, לא רוצה לשמוע.
האמת, שאני מבינה שלסביבה שלנו מאוד קשה להתמודד עם העקרות ולכן יש כאלה שנאחזים בסוף הטוב שבטח יגיע ויש גם כאלה שלא יודעים מה לעשות עם זה. זה מזכיר לי את אותו הזוג ביישוב שסיפרנו להם, ומאז לא שמענו מהם ובבית כנסת ממש ראיתי איך היא מתחמקת ממני. הייתה מישהי ששיתפתי אותה די הרבה ובכיתי לה כשהעוברים לא שרדו את ההפשרה, היא הייתה ממש מקסימה והקשיבה. ואז, פעם היא אמרה לי ''את יודעת, אני קצת מקנאה בך שאין לך ילדים עדיין. את יכולה ללמוד, הבית שלך מסודר ויש לכם זמן לבנות זוגיות, לחסוך כסף תיהני!'' מקנאה?? בי?? בהורמונים שממלאים את גופי? ברעב שלי לילד? בעיניים עצובות של בעלי? ב7 אלף ש''ח שהוצאנו על הטיפול האחרון? זו האמת- לאנשים קשה להתמודד עם כאב! זה מסביר גם את הבת דודה שלי שכל פעם שהיא רואה אותי, נזכרת בעוד סגולה שאני חייבת לעשות. יין חם, שעווה, קמיעות ומה לא. ''רק תשימי את העיסה על הפופיק בליל הטבילה והופ תוך 9 חודשים ברית, עליי!''. אנשים טובים, רק רוצים לעזור.. אבל זה לא עוזר. זה מרחיק אותנו. עזבנו את היישוב ואנחנו כמעט לא מגיעים לאירועים משפחתיים.
כשעברנו לגרעין, כמובן שהשאלה הראשונה הייתה ''כמה ילדים יש לכם?'' כאילו שאין שאלה טובה מזו בשביל להכיר אותנו. הייתה אפילו מישהי שראיתי את האכזבה על פניה , כנראה בגלל שהם בנו על המשפחה החדשה שתוסיף להם עוד קבוצה במעון. בחרנו לנו בית כנסת חמוד שרוב המתפללים בו הם בני שבעים פלוס. לראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי שאני מתרכזת בתפילה באמת! את יודעת מה ריגש אותי? שכנה שלנו שגם היא מהגרעין, דפקה אצלנו בדלת יום אחד, עם מגש של עוגיות ואמרה כך ''אני יודעת שאתם עוברים דברים לא פשוטים, אם תרצו- אנחנו תמיד כאן! '' את מבינה? היא לא חקרה, לא שפטה, לא התעלמה. מאז הם ואנחנו חברים טובים - חסדי ה'.
יקרה שלי, אני יודעת שגם אנחנו השתנינו ואולי קצת הסתגרנו בבועה שלנו. אבל אנא ממך , אל תוותרי עליי, ועל הקשר שהיה רק שלנו. אני כאן וזה בסדר לספר לי שאת בהריון ואפילו בסדר להזמין אותי לברית. רק תתני לי את הבחירה המלאה אם לבוא או לא, ותביני אותי אם לא... . בואי נדבר, ולאו דווקא על טיטולים או מטרנה. תנסי לראות אותי כמו שאני עם מה שיש בי ואל תתני שמה שיוביל את הקשר שלנו זה מה שאין לי, עדיין אין לי.... . שלך, בהמון אהבה.