כל מי שראה את הסרט "מלך האריות" זוכר היטב את הפתיח המרגש, בו מוצג לראווה יורש העצר החדש, כפיר האריות "סימבה" בפני כל חיות הסוואנה. רגע מכונן שקשה מאוד להישאר אדישים, ואפילו להישאר עם עיניים יבשות. תחושת המשכיות זו ממלאת בשלל רגשות כגון: שמחה, תקווה, דאגה, חשש ובעיקר ציפייה לבאות. זה תמיד מזכיר לי, את חג השבועות בקיבוץ. בין עגלות הילדים, הטרקטורים והביכורים נהוג לעשות טקס, בו מציגים את הצאצאים החדשים שנולדו השנה בקיבוץ. רגע מרגש שאין כמותו עבור ההורים הצעירים והנרגשים.
להיות הורים זה חלום של מרבית האנשים. הסיבות לכך שונות ומשתנות בין אנשים ואפילו בקרב עצמנו עם השנים. אך יש דברים שהם חד משמעיים בהורות, כל הורה שתעירו יעיד גם מתוך שינה, שלהיות הורים זו דאגה אינסופית וחוסר שעות שינה (שמצטבר עם השנים). המזל הוא שלצד הקושי הרב והאתגר בגידול ילדים נמצאת אהבה עוצמתית, שמוציאה מאיתנו דברים שאפילו אנחנו לא ידענו על עצמנו.
הדבר החשוב ביותר לנו כהורים, הוא כן להיות מודעים. מודעות לגודל האחריות שיש על כתפינו בטנא הזה שאנו נושאים ונקרא ילדינו. מודעות ליכולות ולהשפעות שבאחריותנו. מכאן, להיות מודעים פירושו במובן זה של לקחת אחריות על ההורות. הילדים שלנו נולדים חסרי אונים, לא מדברים, לא הולכים, בקושי רואים ושומעים. האחריות המלאה עליהם היא שלנו, בלעדינו הם לא שורדים. אך אנו, נוטים לא לעשות את הדברים ב"חינם", ומגיעים לתהליך עם סל מעל ראשינו - מלא בציפיות. האם זה הגיוני שנעמיס עליהם בשלב כה בוסרי את סל הציפיות? חשוב שנהיה מודעים לנוכחות הסל והשפעתו כבר בתחילת היחסים שלנו עם התינוקות הקטנים ולכל אורך הדרך במשא החיים עם ילדנו.
מה ההשפעה של ציפיות אלו עלינו בכלל? עלינו כהורים? עליהם?
חשוב שנדע, אנו מתנהגים ומגיבים ואף בוחרים כהורים בהתאם לציפיות האלו, ובכך הן בעצם משפיעות על כל מערכת היחסים בינינו לבין ילדינו. לכן, אם נתמיד לשאול את עצמנו שאלות כאלו, ונעבור לחשוב בסימני שאלה, זהו הסימן הראשון שאנו בתהליך להיות הורים מודעים, חושבים ואחראיים.
אז מה הן השאלות הנכונות, אלו שעוזרות לנו להבין למה בחרנו להתנהג/ להגיב/ לעשות את שעשינו? חשוב שנעצור ונשאל האם יש דרכים נוספות אפשריות למצב. ההמלצה היא להטיל ספק, זו אחת המיומנויות הקשות עבורנו,אך המקדמות ופותחות ביותר לזוויות חדשות ושיפור עמדות. עכשיו שאנו קצת יותר מודעים: שואלים, מבררים ובודקים את המהלכים שלנו.
הדבר החשוב ביותר שיוצא לנו מתהליך המודעות הוא - לקיחת אחריות. כשאנו שואלים, מבררים ובודקים (עם עצמנו או עם אחרים) אנו פעילים,חושבים ויוזמים. זוהי לקיחת אחריות. לצד זאת, ההבנה שגם אם טעינו אפשר לשנות ולתקן. הילדים שלנו, שגדלים בצד הורים מודעים, הורים אחראיים, לומדים מאיתנו. הם צופים בנו, רואים אותנו ומחקים את מה שהם רואים (על עץ תפוחים לא גדלים אגסים). כך נאפשר להם לפתח אחריות בעצמם, להיות אנשים מודעים לעצמם ולחברה אליה שייכים.
הורים רבים עמם אני נפגשת ומלווה, מגלים בתחילת תהליך המודעות שהציפייה העיקרית מילדיהם: שיגדלו להיות עצמאיים, אחראיים לחייהם, שמחים ומאושרים בחלקם. וכמה נפלא לגלות שבעצם הציפיות שלנו מילדינו, מתחילות בנו ההורים. לנו יש את הכוח, היכולת וההשפעה שזה יקרה. מה שנזרע זה מה שיצמח.
אם כך לצד הקושי, האתגר, העייפות, המורכבות להיות הורים, זרעו את זרעי האחריות בכם, היו מודעים לעצמכם וליחסים עם ילדכם. מהמקום הזה בבוא העת שילדכם יגדל תוכלו לראות בהם את הגשמת חלומכם ומענה לציפיותיכם. זה בבחירה ולגמרי בידיים שלכם. ובאשר לילדכם, רק אפשרו להם להיות. קבלו אותם בכל פעם מחדש, באותם עיניים אוהבות ומודעות, מקבלות ומכילות ובעיקר מצפות לבאות, כמו בהצגת ה"בכורה". קשה לשחזר אך זו העבודה, לחזור להיות קצת במקום הזה,כמו שהם יוצאים לעולם, בו אנחנו נטולי ציפייה או מחשבה ורק מלאי פליאה והודיה שהם כאן. הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ (תהילים קכו ה).
הכותבת: קרן אור אורן, מדריכה ומלווה משפחות וצוותי חינוך, רכזת הגיל הרך במכון אדלר.