לפני כמה שבועות הזדמנתי לקבוצת נשים, שאחת מהן פתחה את ליבה ושיתפה שהיא בתקופה קשה ואף אחד לא רואה, לא עוזר, לא מגיב. כולנו היינו המומות - גם כי "היא לא נראית כזו", לא ידענו בכלל וגם כי לא באמת ידענו איך לעזור. התחלנו לתת עצות כל אחת מניסיונה, ופתאום הרגשתי שזה לא מה שהיא רצתה או הייתה צריכה.
זה הזכיר לי את עצמי. חצי שנה חייתי בהרגשה כל כך רעה עם עצמי, ונדהמתי שחברות קרובות לא ידעו ולא שאלו. כשאזרתי אומץ ולבסוף פתחתי וסיפרתי להן, הן הגיבו בתדהמה ואמרו שמעולם לא חשבו שני צריכה את עזרתן. אני למדתי מזה לקח גדול: כל אדם מרגיש את עצמו, ולכן הוא מסיק שכולם יודעים ושמים לב, אבל זה לא המצב. זה לא נובע מרוע וגם לא מחוסר אכפתיות, פשוט החיים מאתגרים, מהירים ומלחיצים.
כל אחד נמצא בשלב אחר, חיפוש עצמי, חיפוש זוגיות, אתגרי פיריון, הורות, ילדים קטנים, מתבגרים או הורים מזדקנים, ואחרים עם קשיי פרנסה, בריאות, פרוייקטים כאלו ואחרים ועוד.. לכל אחד ההתמודדויות שלו, ולכן לא בהכרח הוא פנוי ומודע למה שעובר הזולת. כקהילה, כאנשים מוסריים ואכפתיים, עלינו מוטלת האחריות להביט סביב ולנסות לסייע, להרגיש ולקדם גם את מי שלא מבקש עזרה, אבל לפעמים אנחנו פשוט לא יודעים.
לפני כמה חודשים ביקשו ממני להעביר שיעור לנשות הקהילה, ואני ראיתי בזה הזדמנות לשתף ולדבר על הדיכאון שתקף אותי. לאחר השיעור העוצמתי ניגשו אליי נשים רבות, נדהמות. חלקן חיבקו, בכו והביעו הערכה ותדהמה, אחרות שיתפו שגם הן במצב דומה, או מישהו שהן מכירות, ואחרות הגיבו בטרוניה קלה: "איך לא אמרת? למה לא שיתפת? האם זה אומר עלינו שאנחנו חברות גרועות שלא שמנו לב?". חשבתי על זה רבות, והגעתי לכמה מסקנות שרלוונטיות לי ואולי יוכלו לעזור גם לכם:
אחריות החברה לעזור
עלינו לשמוע את מה שנאמר, וגם מה שלא נאמר, לשים לב לדמעות שיורדות סתם כך בגינה, לאשה שמתפללת בכוונה רבה מדי, למישהי שמפסיקה להגיע לאירועים, מתלבשת מוזנח מדי, או מתקשה לקום מהמיטה. לשים לב לילדים שמפסידים אירועים חברתיים, מגיעים לפעילויות בית ספר ללא האביזרים שצריך בתדירות גבוהה ועוד.. ראית מישהו כזה? תיידעי את מי שיכול לעזור ותשלחי הודעה: "אני כאן בשבילך"- שאם היא צריכה, שתדע שיש מישהו שרואה.
אחריות האדם עצמו לבקש עזרה וביכולתו לדעת מה יעזור לו
נכון שאנחנו רוצות שהבית שלנו תמיד יהיה מסודר, שהעוגה על השולחן תהיה טרייה ושילדינו תמיד יהיו לבושים יפה ונקי. אבל לפעמים אין לנו מספיק כוחות, לפעמים זה לא אפשרי - לפעמים ה"מסכה" הזו, התדמית שלנו, היא מאוד קשה לתחזוק. יש רגעים שיעזור לנו להרפות ולהגיד לחברה טובה, כזו שאנחנו סומכות עליה שלא תעיק ושלא תילחץ- "קצת קשה לי בזמן האחרון, יעזור לי ש...". זה לא מוריד מאיתנו, זה לא גורם לאנשים אחרים לפחד, להתרחק, או לחשוב שאנחנו פחות (ואם זה גורם להם - זה הזמן להחליף חברים). לפעמים, עצם השיתוף כבר עוזר, ולפעמים הם באמת יכולים להושיט יד- כלכלית, מוראלית, להפנות לאדם עם הידע המתאים ועוד. תתפלאו כמה שיתוף עוזר!
לפעמים ה"מסיכה" דווקא עוזרת
א. בימים הקשים שלי, דווקא עזר לי להמשיך לתפקד כרגיל, ללבוש את "המסיכה" הרגילה שלי, ולזכור מה הרף שלי, מה אני מסוגלת, ולהמשיך אותו. זה הצריך ממני כוחות, אך בדיעבד עזר לי לשמור על עצמי.
ב. חברה טובה שלי שיתפה אותי, שהיה לה מאוד קשה לשמוע על התקופה שעברתי, דווקא בגלל שהיא הייתה אצלי כל יום ובכל זאת לא ידעה. הבנתי מה היא מרגישה, אבל לא ידעתי איך לענות לה. עכשיו אני יודעת! שיחזרתי את כל אותם ימים שאני ישנתי בצהריים, והיא הגיעה אליי הביתה ושאלה את הילדים: "איפה אמא?", ומסרה ד"ש והתעניינות. אם היא הייתה יודעת שאני מדוכאת – אני הייתי מפרשת את המניע שלה לבוא אליי כחובה, כרחמים, וזה היה גורם לי לשקוע יותר. אבל דווקא העובדה שהיא הגיעה אליי "סתם כך"- כי היא חברה שלי, כי אני חשובה לה - עזרה לי להבין שאני באמת חשובה למישהו, ובעקיפין זה עזר לי לחזור לעצמי, ולהיזכר בביטחון העצמי שלי ובערך שלי.
בערב פורים השנה, לאחר קריאת המגילה, עמדתי ליד אישה שאני מאוד מעריכה. דיברנו קצת, והיא שיתפה אותי שקשה לה מאוד עם החג הזה, הבלאגן, ההתארגנות בלחץ עם התחפושות, משלוחי המנות והארוחות. האמת? היא השאירה אותי המומה! תמיד אני רואה אותה ומקנאה: כמה היא מאורגנת, איך הכל אצלה רגוע ומושלם – ה"מסכה" שאני הלבשתי לה, גרמה לי לרצות להתאמץ כל כך להיות גם כזו, וככל שהתאמצתי יותר- התסכול שלי גבר, כי לעולם לא אצליח ללבוש מסיכה של מישהי אחרת. אבל השיתוף בקושי שלה , גרם לי להבין שלפעמים אני זו שמלבישה "מסכות" על אחרים, וזה לא בהכרח המציאות. דווקא השיתוף שלה עזר לי לראות אותה וגם את עצמי באור חדש ותרם לתחושת ההקלה שהרגשתי בחג השנה.
כחברה וכאנשים פרטיים, לא סתם המצאנו מסכות - זה משחרר, מסתיר, וגם עוזר לנו לגלם את תפקיד חיינו. אבל יש רגעים שכדאי להבין מהי מסכה שמחזקת, ומהי מסכה שמעכבת. דווקא בימים כאלו, שיש צורך לעזור אחד לשני יותר, לראות את עצמינו ומה אנחנו צריכים כדי להמשיך לתפקד, לא להילחץ ולהיערך לאתגרים.
דווקא כיום, כשעלינו לראות את שכננו חברינו והמשפחות באור הנכון - לא דרך מסכות אלא מעבר, עם מה הם מתמודדים? ואיך אנחנו יכולים לעזור להם? זה הזמן להיות אמיתיים עם עצמינו – קשה לכם? שתפו! יש אתגר שגדול עליכם? ספרו. התדמית שבניתם כבדה לכם? אתם יכולים לשנות אותה, כל יום מחדש. בואו נעזור לעצמינו ולאחרים- נוריד את המסיכות ואת התדמיות השקריות ונקשיב ללב. שנזכה למצוא את הדרך להתגבר, ולסייע לכל מי שצריך.
מיכל כרמי - אשת חינוך. מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים, כותבת טורי חינוך ומנהלת דף הפייסבוק:" שפר באהבה-מיכל מיכל כרמי", מורה בתיכון ואמא לשבעה.