במדינה רוויית מלחמות, קרבות, מערכות ומבצעים, תמיד ידענו, כישראלים, להרים את הראש ולדבוק בחיים. זה חלק ממה שהעניק לנו את החספוס ואת היכולת להתמודד עם הקשיים שמזמנים החיים, אולי יותר טוב מחברינו האירופאים או הדודים באמריקה, ובכל זאת, בואו נעצור רגע ונחשוב: האם גם במקרה של החזרת הילדים ללימודים דווקא אתמול או מחר בחלק מהרשויות - זה נכון?
האם הגיוני שדווקא כשהטמפרטורות בחוץ מרגישות אוגוסט ואחוזי הלחות מאמירים – נכון ונחוץ להחזיר את התלמידים בתנאים לא תנאים לספסלי הלימודים (הצמודים, יש לומר)? אם צה"ל ביטל את כל האימונים, אז למה הילדים שלנו צריכים ללמוד בימים של שרב קיצוני בכיתות מלאות, כשהם עוטים מסכות? המרחבים ממוזגים אבל חלונות פתוחים – מה שיוצר תערובת אוויר לחה ודביקה, והתחושה היא שאנחנו נושמים פחות.
למה זה נכון שיסתכנו בהדבקות בנגיף הקורונה או בסתם חיידקים שאוהבים להתרבות כשנוצרת לחות על הפנים? או יהיו עסוקים באי הנוחות שכרוכה בהתגוננות, ותוך כדי, בניסיון להצליח לחזור לשגרה וללימודים? האם זה באמת נחוץ? האם הרצון לחסן את החברה (והפעם, מבחינה רגשית) – נכון שיבוא על חשבון החוסן האישי של כל ילד וילדה?
אחרי שבמשך 9 שבועות, חינכנו את הילדים בבית, ראינו איך הם מתמודדים עם למידה מרחוק, עם חברים מרחוק ועם סבתות וסבים מרחוק – אין ספק שהם התגמשו, הסתגלו וליטשו מיומנויות חשובות להתפתחותם בעולם דיגיטלי. החזרה המחודשת לעולם הפיסי צריכה להיות מדורגת, מחושבת ודורשת התאמות ולא כיבוי שרפות.
החיים לפני הקורונה לא היו קפה משובח. בואו לא נמהר לשוב למה שהיה כאן קודם, כי זה לא שהחיים של כולנו אפפו ארומה של פולי קפה נפוליטנים, שהרגע נטחנו או הריחו כמו קראנץ' שוקולד שמרים נימוחה שעוד לא הצטננה. אפשר לקחת את השינוי שנחת עלינו ולצמוח איתו, גם אם הוא כולל כאבי גדילה. אפשר לבחון מה דרוש תיקון ולא להסכים לחיות עם המקולקל והסדוק, אפשר לצמצם פערים בין הרצון למציאות, אפשר וכדאי לשאוף לשיפור מתמיד, ומותר לבקש שהפעם, תהיה לנו מנהיגות בחינוך.
אז מה אפשר לעשות בינתיים ברמה המשפחתית?
נבחן רווחים מול מחירים – מה הילד שלי מרוויח מהלמידה הביתית, ומה יוכל להרוויח כרגע בלמידה בבית הספר? מה המחיר שישלם אם יישב לאורך כל היום עם מסכה? מה הוא ילמד על עצמו ועלינו כמשפחה שבוחנת ומחליטה לפעול בהתאם למה שמתאים לה?
נתווך מציאות, ניקח בחירה – אנחנו חיים בעולם דמוקרטי שמאפשר לנו הרבה בחירה. כמעט בכל צעד או שלב בחיים – יש לנו יותר מאפשרות אחת. לא תמיד אנחנו רואים את המגוון בעצמנו, אבל רגע לפני כל החלטה, חפשו את האופציות והניחו אותן על המאזניים. אחרי שתבחרו או שתעבירו את זכות הבחירה לילד שלכם (בהתאם לגיל ולנושא הנדון) - מצאו את השורש שהטה את הכף, את מה שעומד בבסיס קבלת ההחלטה.
נתאמן על שינויים – בעולם תזזיתי ולא צפוי, אין ספק שהיכולות שלנו לזוז מהמשבצת שאותה תפסנו, היא כנראה החשובה והמקדמת מכולן. קחו את השינוי הקורוני הכפוי שמתפוגג אט אט, ותכניסו שינויים לחיי המשפחה. תתחילו בדברים קטנים ותרגישו איך השליטה חוזרת לידיים שלכם.
נעשה התאמות - מה שתבחרו לעשות, עשו זאת בהתאם לכל ילד. בסופו של דבר, גם בתוך המשפחה, כל אחת ואחד מאיתנו חווה את החיים אחרת ומפרש מצבים במשקפיים הסובייקטיביות שלו.
נקבל את ההחלטה יחד - אחרי שתבדקו מה עמדתכם ומה העמדה של בן או בת זוגכם, תקבלו החלטה שאפשרית לשניכם ומותאמת לילדים שלכם, תמשיכו למדוד דופק ולוודא שהכל חלק כי לפעמים, מסכה היא רק מסכה.
למרות מה שנאמר ועל אף הדעה שלי נגד חזרה ללימודים עם מסכה בימים של שרב, לא תמיד זה הגורם שיפריע לילדים. אם הם מתלוננים על חבישתה – זה הגיוני מאד ונורמלי, אבל קחו רגע לוודא שזו הבעיה האמיתית ולא רק הבעיה המוצהרת.
ילדים שחוזרים לשגרה ואינם בטוחים בעצמם, במצב או בסביבה יכולים להתלונן על מיחושים פיסיים, לגלות קשיי הירדמות, ללכת כמה צעדים אחורה במיומנות או בצעד התפתחותי שרכשו לאחרונה, לכעוס יותר או להתקשות להתמודד עם תסכולים. הפנים להתמודדות רבות הן והתפקיד ההורי שלנו - להיות עירניים ואקטיביים.
לעודד אותם, להעצים את התכונות שלהם, לשקף את הטוב שבהם. לשתף בחוויות שלנו, להשתתף בחוויות היומיומיות שלהם, לבקש עזרה ולהתייעץ איתם. לשמור על דיאלוג פתוח וכן, נקי משיפוטיות ומביקורתיות. להיות בהקשבה אמיתית ואפקטיבית, כזו שמביעה אמפטיה והכלה ונותנת לגיטימציה לרגש (אבל לא בהכרח להתנהגות). לתת חיבוק ולהפגין אהבה - ככה סתם, בלי שום תנאי או סיבה. לשאול אותם מה נחוץ להם, מה יעזור להם לפני החזרה או לקראת שבוע חדש – ולא להניח שמה שעוזר לנו נכון לאחרים, גם אם הם הילדים שלנו.
הכותבת: קרן ארצי, מנחת הורים ומשפחה במכון אדלר.