סוף סוף אנחנו משפחה - בצורה הכי פשוטה

לא נעים לי להגיד, אבל לפעמים אני מרגישה שהקורונה הזאת הגיעה לעולם בגללי. שנים חלמתי לצאת מהמירוץ, לא מאמינה שזה קרה באמת

חני פנש
יב בניסן התשפ
,
06 באפריל, 2020 7:23

צילום: shutterstock

לא נעים לי להגיד, אבל לפעמים אני מרגישה שהקורונה הזאת הגיעה לעולם בגללי. כן, אני יודעת. לקחת אחריות על מגפה עולמית בפרהסיה זה לא הצעד הכי חכם שאפשר לעשות, אבל זכות העולם לדעת. 

מזה שנים רבות אני מדמיינת בחלומותיי הכי ורודים מציאות בה אישי היקר קם בבוקר, שותה קפה, מדליק את המחשב הנייד, מתיישב על הספה ועובד להנאתו בפיג'מה (או בגופיה בצבע לא מזוהה ומכנסי טרנינג שידעו ימים טובים מאלה). בלי שעונים מעוררים, בלי לחץ של נסיעות, בלי פקקים, רכבות, שעות נוספות. הוא זוכה לעבוד באווירה נעימה ואני סוף סוף זוכה לבעל שנמצא בבית בשעות סבירות.

לחלום התלוש הזה הצטרף חלום נוסף, אפילו הזוי יותר, ובו ילדיי האהובים יישארו בבית פרק זמן בלתי מוגדר, וייהנו מזמן משפחה. בלי לחצים ומשימות, בלי שיעורי בית ומטלות שדורשות ריכוז וכוח של אמא שחייבת הטענה כבר משנת 2008.

את החלום הזה חלמתי יותר בשבילי מאשר בשבילם. הרי כשהם בבית, אני לא צריכה לפתוח מדי בוקר מעדניית סנדוויצ'ים או לכתוב הודעות למורה למה א' שוב איחרה לשיעור ספורט. אין הסעות מיותרות, אין המתנות ליד שערי בית הספר, אין מריבות על לעשות מערכת או שיעורים. הכל פשוט וקל.

הזוי, הזוי אבל זה מה שייחלתי לו - להיות משפחה בצורה הכי בסיסית ופשוטה. לשכוח מהמירוץ ולהתמסר לפרימיטיביות ולראשוניות. בלי רעשי רקע ובלי ייסורי מצפון על חוסר הספקים. לקום בבוקר ולדעת שאני יכולה להקדיש את כל הזמן שבעולם ליקרים לי מכל.

צילום: shutterstock

 

יום אחד פתאום זה קרה. אמנם כבר שנים אני שומעת את המשפט "מחשבה יוצרת מציאות", אבל באמת שלא ציפיתי שזה יהיה כזה מוחשי ועוד בסדר גודל עולמי. בסך הכל רציתי קצת זמן פנאן. לא להשבית את כל המשק העולמי ובטח ובטח לא הימנע מקניות באליאקספרס ובנקסט. כמובן שגם לא התכוונתי שיתווסף לזה חולי, סבל, הסגר ומוות.

אני חשבתי לי מחשבות והעולם לקח את זה צעד אחד קדימה. פתאום הזמן מקבל משמעות אחרת, האיזונים בתוך הבית מתערערים. הכל יורד מהפסים, כולל הילדים שסגורים אחד עם השני קצת יותר מדי זמן מהמומלץ. הסנדוויצ'ים של הבוקר הפכו לאינספור ארוחות בהפרשים של חצי שעה אחת מהשנייה והשקט הפרטי שלי הפך לנחלת הכלל. האיש והפיג'מה מצאו מפלט בחדר צדדי, והספה קיבלה צורה של דיקט מהישיבה הממושכת של המתבגרים. 

בעת הזאת אני נזכרת בסיפור המפורסם על חוני המעגל שצייר מעגל ונעמד בפנים כשהוא מתפלל לגשם. כשהקב"ה הוריד גשם חלש, הוא התפלל לעוד. כשהקב"ה הוריד גשם חזק מדי שהרס את כל השדות, חוני המעגל צעק "לא לגשם כזה התפללתי". רק אחרי שחוני למד את נפלאות האיזונים, הקב"ה נתן גשמי ברכה.

לכאורה מדובר בסיפור ילדים נחמד שאין לו שום קשר לקורונה. אך האמנם? קטונתי מלהיות חוני המעגל, אבל בימים אלה כל מה שבא לי הוא לצעוק "לא לזמן איכות כזה התפללתי".  לא לזה קיוויתי ולא ציפיתי שככה זה ייראה. אך מצד שני, בתוך תוכי אני יודעת שכדי להגיע לאיזון האמיתי צריך להפוך את המציאות על פיה בצורה הכי קיצונית שיש ורק אז נוכל למצוא את שביל הזהב.

אולי זו גם אחת המטרות של הקורונה הארורה הזאת, ללמד אותנו מה נכון ובאיזו כמות. מה בכוחותינו לעשות ומה מיותר ושגוי, דווקא עכשיו כשהדברים מקבלים צבע וקצב אחרים. מה שהיה נראה כחשוב עד לפני חודש, פתאום יורד בסולם העדיפויות ונראה כחסר טעם. החיים מקבלים משמעות אחרת ואני מבינה שלכל דבר בעולם יש את הזמן שלו. זמן לסנדוויצ'ים וזמן למנוחה. זמן לעצמי וזמן למשפחה.

 

לטורים קודמים
           
 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

צעדת המחאה להשבת החללים צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מאות בצעדת מחאה למען השבת החללים: "למה הם לא פה?"

קרא עוד