גם בתקופתנו הטיפול הפסיכולוגי איננו מונגש מספיק לציבור הרחב. לכאורה, המודעות התרבותית לפסיכולוגיה בכלל, ולשימוש בכלים המעשיים בפרט שהיא מציעה, התרחבה מאוד, ויש שינוי תפיסתי לגבי הסטיגמה המתלווה למי שהולך לפסיכולוג. אבל עדיין טיפול פסיכולוגי נתפס כנועד ל"שעות חירום", ומצוקה מצד אחד, ומצד שני מרוחק מדי למי שרק רוצה להכיר יותר את עולמו הרגשי הפנימי, ולשפר את איכות חייו הרגשיים. עדיין אין תפיסה רחבה לטיפול ככלי לעבודת האדם על עצמו, בהעמקה, העצמה ומימוש הפוטנציאל האישי. המענה במסגרת הציבורית מיועד בעיקר לבעיות רגשיות והתנהגותיות קשות, הוא מוגבל, ומשמש בעיקר אוכלוסיות חלשות. שם נדרשת מדיניות טיפולית המותאמת לאוכלוסייה הנזקקת והחלשה יותר. לעומת זאת הציבור הרחב יותר אשר יכול ליהנות מטיפול פסיכולוגי פונה לשירות הפרטי, אשר נתפס כיקר מדי, מחייב מדי ומרוחק.
"לפני מספר חודשים נתקלתי בקשיים אישיים, היה אירוע שעורר בי דברים והרגשתי שאני חייבת התייעצות, שיקוף ובעיקר שיתוף עם דמות חיצונית שתרגיע ותוכל לעזור לי לעשות סדר בדברים. יש לי חברות טובות, ואני מדברת איתם באופן פתוח אבל הנושא הזה ספציפית הוא אישי מידי, לא מתאים. פניתי לפסיכולוג, והוא המליץ על כניסה לטיפול רגשי קבוע ומתמשך. אני לא פוסלת את האפשרות שטיפול כזה יכול לעזור לי, אבל השלב בחיים בו אני נמצאת לא מאפשר להתחייב לכזה טיפול לא מבחינת פניות רגשית ולא מצד העומס שאני נמצאת בו. שלא נדבר על הפן הכלכלי.... אולי בהמשך, אבל לא כרגע."
בקליניקה הפרטית אנו נתקלים בפניות רבות, של אנשים שזקוקים לסיוע אך מסיבות שונות אינם יכולים, או אינם מעוניינים להיכנס לטיפול ממושך. הסיבות יכולות להיות פנימיות-רגשיות, כמו חוסר בשלות, חוסר פניות רגשית, או קושי להתחייב למסגרת. ומה שנפוץ יותר בשל נסיבות חיצוניות של עומס ומגבלה כלכלית.
לא לחינם אנו נפגשים עם ביקוש יתר ל c.b.t , כלומר לטיפול קוגניטיבי התנהגותי, או לטיפולים המוגדרים קצרי מועד, או התערבויות נקודתיות בשעת משבר. אנשים מחפשים פתרונות קצרים ויעילים, וחוששים מהאופן שבו מוצג להם התהליך הפסיכולוגי, ככבד, דורש הרבה עבודה ומחויבות, ולוקח הרבה זמן. האמת המקצועית היא שלרוב נדרש טיפול ארוך יותר, מעמיק ומחייב יותר, אבל לא תמיד ולא לכולם. יש גם הרבה ערך לטיפולים התנהגותיים, טיפולים קצרי מועד והתערבויות בשעת משבר. מה שאני מציע כאן זו ביטוי נוסף של טיפול גמיש, המותאם למטופל.
במציאות החברתית, אשר בעידן הטכנולוגי הולכת ומחריפה, של חיפוש מענה קל ומהיר, נדרש מאתנו המטפלים שינוי פנימי ביחס ובעמדה כלפי המטופלים, אשר עקרונית נדרשים לטיפול ארוך, והטיפול ההתנהגותי או קצר המועד לא מתאים להם. במציאות כזו ניתן אולי להציע גישה של "נגיעה" טיפולית ראשונית, אשר תנגיש את הטיפול למטופלים שכרגע עדיין לא מוכנים או בשלים למשהו ארוך ומחייב יותר.
אכן לא כל אדם "מתאים" לטיפול, במובן של היכולת להיכנס למסגרת והחוזה הטיפולי המסורתי. הגישה המקצועית הנכונה לדעתי היא שכל אדם מתאים לטיפול המתאים לו, ועלינו כמטפלים להציע קשת רחבה יותר ומיגוון שיתאים ליותר אנשים. בשטח המצב מורכב ביותר. הניסיון מלמד שכאשר אנחנו נגשים לבחור את סוג ההתערבות או הטיפול הרגשי המתאים, יש לקחת בחשבון סיבת הפנייה, השלב בו נמצא המטופל, והיכולת להתמיד, רגשית, וגם מעשית וכלכלית. זה דורש יותר גמישות. חשוב שהמטפל יהיה פתוח לתחילת קשר טיפולי, גם כאשר לא ברור אם ניתן להיכנס עם המטופל ל"חוזה" הטיפולי הרצוי של פעם בשבוע ולאורך זמן, וגם כאשר לא ניתן בשלב הראשון לסכם אפילו על טיפול קצר מועד. השאיפה היא לנסות להגדיר חוזה קבוע וידוע מראש, ויש יתרון כאשר ניתן לעשות תיאום צפיות ברור של אורך הטיפול והמסגרת. אך חשוב להיות פתוחים למצב בו זה לא אפשרי, ובמקרים כאלו ההתעקשות של מטפלים למחויבות קשיחה של המטופלים למסגרת הזמן איננה מועילה.
לכן אנו מציעים עמדה רגשית ותיאורטית אחרת, לא ככותרת חיצונית של סוג טיפול חדש, אלא כיחס והתייחסות רגשית בסיסית ראשונית אשר המטופל אמור לחוות אותה. גישה כזו תיתן מענה לקשיים של הטיפול המסורתי, לפיו גם כאשר אין יכולת למטופל להיכנס לחוזה טיפולי, עלינו לפתוח את הדלת למטופל ולאפשר קשר טיפולי מסוג אחר, ועדיין יש לנו הרבה מה להציע. כלומר מה שקובע זה לא התיאוריה של קצר מועד או ארוך יותר, אלא הפניות והזמינות של המטופל, לא רק כהתאמה מעשית, אלא כעמדה מהותית. המטופל "יודע" מה מתאים לו כרגע, ועל המטפל להתאים עצמו, תוך שהוא שומר כמובן על עמדה שהוא "יודע" לעתים משהו אחר שהמטופל לא יודע כרגע. בהמשך אם וכאשר ניתן, נכון ליצור את השיח הטיפולי המפגיש את ידיעת המטופל עם ידיעת המטפל, ולנסות לסכם חוזה טיפולי מחודש. ביחד עם הפתיחות והגמישות של המטפל, רצוי ליצור תיאום צפיות ו"חוזה" טיפולי אשר ייתן מסגרת לטיפול, בין אם ארוך או קצר.
.מניסיון ראיתי שכדאי ליצור קשר טיפולי גם אם זה ראשוני וקצר. מעין "נגיעה" טיפולית ראשונית, וקשר כזה, שיש לו את הפוטנציאל להתפתח בעתיד למשהו יותר משמעותי. עצם הידיעה של מטופל שיש מטפל שפגש אותו, ונתן לו תחושה שמישהו מבין אותו ויכול להתמודד ולהכיל את בעיותיו, הוא חשוב. ה"נגיעה" המכילה והתומכת הזו היא סוג של התערבות טיפולית ראשונית, לעתים במשבר ולעתים בשעת רצון נקודתית של המטופל. נגיעה כזו עשויה לנבוט עם מטפל אחר במקום אחר ובשלב אחר בחיים. הרבה פעמים מטופלים מדווחים על טיפול או נגיעה טיפולית אשר נעשתה בעבר, ומי שנושא איתו מטען של חוויה חיובית, זה עשוי להשפיע גם היום.
חשוב לציין שהתנאי הרצוי גם בגישה כזו הוא תיאום ציפיות על מנת למנוע אכזבות. גישה כזו עשויה להקל על אוכלוסיות שלא יכולות להיעזר במודל המסורתי בגלל חוסר מודעות או בשלות מתאימה, וקושי בפניות הפנימית והחיצונית. מצד שני היא עשויה להתאים גם לאנשים יותר חזקים, מודעים ובעלי בטחון, שחשים שאינם זקוקים לטיפול ארוך טווח ומחייב. הם יגיעו מתוך קושי נקודתי, וצורך במענה מידי וקצר טווח. במקביל חשוב להיות ערים לנושא הכלכלי, ולחפש מסגרת אופטימלית שתגשר בין הצורך הרגשי ליכולת הכלכלית.
בעקבות אימוץ גישה זו אחת החוויות הטיפוליות המעניינות והמרגשות שחוויתי היא התופעה הרחבה של מטופלים חוזרים, אשר מדי פעם פונים בשלב כזה או אחר בחייהם, מכירים את המטפל והטיפול ומה שניתן להפיק ממנו, ו"משתמשים", במובן החיובי, במטפל לסייע להם להתמודד עם בעיות וקשיים. מעין "רכבת" של נכנסים ויוצאים, בדומה מעט לקבוצות רכבת הנהוגות במסגרות טיפוליות. כאן המדובר בתנועה טבעית ולא מסגרת מלאכותית, המותאמת לצרכי המטופל.
ניתן לדמות מודל זה למודל המוכר של "עשה לך רב", או לקשר עם רופא המשפחה, בתחומים הדתיים והרפואיים. לקשר הזה יש גם בסיס אישי, על הקשר המיוחד שנוצר בין המטפל למטופל, אבל יש לזה גם בסיס מהותי וקונצפטואלי. מעין טיפול לחיים.
בגישה כזו למעשה, אין סיום ממשי ופורמאלי לטיפול. באופן כללי, סיום טיפול רצוי שיקבע ע"י המטופל ולא המטפל. כאשר מטפל מזהה קושי, תקיעה במקום, או מיצוי, רצוי שהוא יעלה את זה בפגישה ויבדוק מה מרגיש המטופל. לעתים התחושה היא דומה והדדית, אבל לא תמיד. המטופל הוא זה ש"יודע" אם הטיפול עוזר לו, ובמידה והוא מעוניין להמשיך, חשוב להמשיך. גם כאשר מגיעים להחלטה על סיום הטיפול, רצוי שעבודת הפרידה והסיום תהא מינימאלית יותר, באופן שאינו סוגר את הדלת ומשאיר אותה פתוחה. "דלת פתוחה" אשר תשאיר את הטיפול תמיד כאופציה פתוחה להמשך החיים, לעתים זה מתאפשר עם אותו מטפל, ולעתים עם מטפל אחר.