היא תרמה ונתרמה: השיער של טוהר שנגזר והפאה שחזרה אליה

הם קוראים לנו לחדר, משלחת של רופאים. אני מסתחררת, הולכת ברגליים כושלות אחריהם לשמוע מה נקבע לנו בגורל. האוויר דחוס, הדופק מאיים להתפקע מהגוף והנשימה כבדה. לא שומעת כלום רק חושך סמיך ומחניק מילים רחוקות שמתקרבות אלי בבת אחת: ניתוח ראש, גידול ממאיר, סרטן, קטעי משפטים, בליל של מילים. 

הכל קורה מהר, 'אין לי עוד אחת כמוה' אני מחייכת כדי שהיא לא תראה את הדמעות שצפות ועולות. 
אני מבקשת כמעט בתחנונים מהצוות הרפואי בחדר הניתוח רגע לפני ההרדמה, 'טוהר יש לי רק אחת, אז תשמרו לי עליה שלא תיפגע, קחו את הזמן בבקשה, בלי למהר. אני אתפלל גם עליכם שתהיו שליחים טובים' .

היא מתעוררת מניתוח מורכב ואני בכל דקה פנויה מתפללת,כלום כבר לא חשוב, אין עניין בדבר. 
שלח לה רפואה שלימה לביתי האהובה, לטוהר בת נועה שתחזור לאיתנה כבראשונה. לילה שלם אני שוכבת לצידה, בוכה עד שתש כוחי, והדמעות ממשיכות לזלוג, משתגעת ממחשבות ולא מבינה, פשוט לא מבינה. בזמן שהיא בטיפול נמרץ אני קופצת הביתה להחליף כוחות ובגדים. מוצאת בתיבת הדואר מכתבים רבים, ביניהם תעודת הוקרה על כך שתרמה שיער לחולי סרטן, שבוע וקצת עבר מהיריד חסד שאירגנו לכבוד יום הולדתי ה 40.

היא תרמה שיער עם האחיות שלה והחברות, וב'זכרון מנחם' כבר עמלים על הכנת פיאה חדשה בעבורה כי עוד רגע טסים לחו"ל לטיפולים ואנחנו כבר מבינים שתהיה פרידה זמנית מהשיער הארוך והיפה שלה. ועכשיו תעודה מעוטרת זהב מחכה לה על שולחנה. 

'מה את רוצה שנביא לך?!' שואלים אותי כולם. ואני לא רוצה דבר. רק שקט, שיעזבו אותי עם עצבוני, שיתנו לי לשקוע. ככה לבד בלי אחריות ובלי מחשבות ודאגות, שיתנו לי לבכות בלי לדבר ובלי לשתף ורק להיות בשקט הזה הרועש. 'תאכלי, תשתי, את צריכה כוחות' הם מבקשים. ואני לא רוצה להיות בכוחות. אני רוצה, לא לרצות. רוצה לא לבחור לא לתמוך. לא לטפל. לא לאכול לא. לא. לא. לא. 
לבכות עד שיגמרו הכוחות, להצטער על המסע הזה הכפוי, הכפוי טובה, על כל הטובה והרעה. 

אני ברזרבות.. מגרדת את שארית כוחותיי, רק לא להיות מושא לדיבורים, לרחמים, לחיזוקים או לתפילות. אני לא רגילה להיות בצד הזה, כל כך מורגלת לתת, וזה שובר אותי לאט לאט, מהר מהר. 
נוסעים לטיפולים בארה"ב, העלים מתחילים לנשור בצבעים מרהיבים באדום כתום וצהוב. ושלכת. 
שיערות רכות נושרות על עורף ומצח, בבוקר ערימות תלתלים על כרית. ואני אוספת אותן אחת לאחת צוררת לערימה. אנחנו עומדות מול מראה, שערי קצר גם שלה, הסתפרנו יחד, כביכול מוכנות אבל באמת באמת, אי אפשר להתכונן לזה. דמעותיי ודמעותיה נושרות אף הן.
 
את הירח מוכנים להוריד בשבילה. ואני רק מבקשת בריאות תפילות וצדקה. רוצה אותה ערה, מחייכת מספרת עוד בדיחה, רק רוצה לחזור רגע לפני שכל זה קרה ולהתחנן על נפשה, על נפשי. לבקש רחמים, שיתבונן כמה מורכבים החיים שלנו גם ככה. אז רגע עוד רגע.. רק עוד שנייה, שיהיה בחסד וברחמים גדולים. אל תשלח ידך אל הנערה, שמור לי עליה מכל משמר.
א-ל נא רפא נא לה. א-ל נא רפא נא לה.

לטורים נוספים

בימים אלו מתקיים קמפיין של 'זכרון מנחם' לתרומות שיער עבור חולות סרטן, חשפו אותו וקחו חלק.