הסתיים חג סוכות, חג האסיף. הילדים ישנים, מתכוננים לשגרה ואני מסיימת לאסוף את עצמי ולהיכנס למיטה. פתאום אני עוצרת ושואלת את עצמי: "מה בעצם אספתי? ואם אספתי...אז מה יש לי עכשיו?" אני משחזרת את החגים ומה שקדם להם: איך אספתי את הקישוטים ותלינו יחד, אספנו את הבלאגן שנשאר אחרי ההכנות, אספנו את המחזורים לערימה והתכוננו לבית הכנסת, לא לפני שביתי הבכורה אספה את שיער אחותה לקוקו. אספנו טרמפיסטים בדרכינו ליישוב, אספנו לכלוכים בגינה הציבורית, אספנו אורחים מהארץ ומחו"ל לסוכה וכמובן שאספנו את האושפיזין שאולי בעצמם אספו אותנו להתכנס ולזכור מי אנחנו רוצים שיהיה המנהיג שלנו ולאן אנחנו שואפים.
אספתי צעצועים שנשארו אחרי שכולם נרדמו, אספנו יחד בגדים שנזרקו על הרצפה בין חג לשבת ושוב, אספנו שאריות אוכל והעברנו לתבניות, אספנו בעלי ואני אחד את השני ברגעי הקושי וחזרנו מחוזקים כדי לאסוף ילד שלנו שהיה צריך אותנו.
חודשיים מאז חזרנו מבוסטון לארץ - חודשיים "לא פשוטים" כמו שהכינו אותנו מראש: חודשיים של חזרה לבית, לחברים, למשפחה. חודשיים של תהיות: מי אנחנו בתוך כל זה, האם אני במקום הנכון? חודשיים של התפרקויות פיזיות ורגשיות לצד רגעי שיא והתרגשות. חודשיים של מעברים ושל להתאסף מחדש, להיזכר בקווים המנחים ובערכים שחשובים לנו שלא זזו לשום מקום, אבל בהחלט שינו צבע וגוון.
היו רגעים בחג שראיתי את עצמי רק כזו שאוספת בלאגן, שמזכירה גבולות, ששוטפת כלים ולא אשקר, זה היה קשה לי, מאוד. לא הבנתי מה הייעוד בזה ומה אני צריכה ללמוד מהרגעים הללו, שמתישים ומבלבלים אותי.
צילום: shutterstock
אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על כל הרגעים הקטנים שהרכיבו יחד את חג הסוכות- הכל מתחוור לי בתדהמה לאוסף. אוסף חשוב מאין כמוהו.
אני לא רק אוספת שברים ופאזלים ביומיום- אני אמא! הורה! אני אוספת רגעי טוב, רגעים חיוביים של ילדיי ומשפחתי לחורף הקרב אלינו.
אני אוספת את החיוך שהבת שלי הגניבה לאח שעזר לה. אני אוספת את הרגע המתוק שהבנים שלי הרכיבו על כתפיהם ילדון במגרש הכדורגל וצעקו לו: "אתה אלוף! הצלת את המשחק" ואת ההודעה שהאמא שלחה לי אחר כך שהיא כל כך התרגשה כשהבן שלה חזר ומלמל לפני השינה שהוא אלוף ולא הצליח להירדם.
אני אוספת את האייס קפה שהילדים שלי נתנו לאחרים לטעום ואת הקרטיבים שהם חילקו בנדיבות לחבריהם. אני אוספת את התודות שלחשו לי באוזן ילדיי המתוקים בהזדמנויות שונות. אני אוספת את הרגעים שהבנתי שהבן הזה הוא אחראי, הבת הזו היא נדיבה והבן השלישי הוא טוב-לב.
אני אוספת את הרגעים שהיה לי כח וניסיתי להיות טובה יותר.
את כל הזיכרונות המתוקים הללו ואת הרגעים הטובים אני מקבצת יחד ומכינה אותם להיות ה"אספקה" שלי לתקופה הקרובה.
כשארגיש שאני צריכה חיזוק כאמא- אוציא אותם.
כשאחשוב שהילד שלי הוא לא מספיק...אקבל כח מהרגע שאספתי שמוכיח את ההיפך.
כשאכעס על בעלי שהוא לא מספיק עוזר- אוציא מהר את זיכרון העזרה שרק הוא הגיש לגדולים במתמטיקה או לקטנים בהסבר מדהים ברמה גבוהה אך במילים ובבהירות שהם יכולים להבין.
החגים באמת ארוכים ויש המון רגעים לא פשוטים אבל לאוסף שלנו ניקח רק את הרגעים וההוכחות לטוב שיש בנו ובילדינו. בעצם, חג האסיף הוא בשבילנו - ההורים. זה הזמן להיזכר בכל אותם רגעים ולאסוף אותם יחד ולקשור חזק חזק במודעות כדי לסייע לנו להתחיל את השגרה בצורה הטובה ביותר.
מיכל כרמי
אשת חינוך: מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת הורים, מנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה-מיכל כרמי" וכותבת טורי חינוך באתר "כיפה" , ב471 ובIAC . מורה ואמא לשבעה.
לטורים נוספים
