"את לא מאמינה...יצאתי עם שלוש שמלות תוך חצי שעה"
"וואו, באמת מרשים. איך זה קרה?"
"תקשיבי, את לא מבינה, נכנסתי לאיזה אחת, קיבלתי עליה המלצה וכשהגעתי היא בעצמה הייתה בחנות. גם גררתי איתי את עמיקם, מסכן. היא הסתכלה עליי, קלטה אותי, נעלמה לכמה דקות וחזרה עם חמש שמלות. יצאתי עם שלוש מהן."
"די, איזה כיף!"
"תשמעי, איזה תענוג, במקום להסתובב שעות בקניון ולא לצאת בסוף עם שום דבר. אין, אין על זה. את רואה איך היא מקצועית, ישר קולטת, את הגזרה, מה יחמיא לי, מה מתאים לאירוע. חבל על הזמן."
"באמת חבל על הזמן, שיחקת אותה."
שבת בר מצווה של אחיין שלי מתקרבת. אחותי בשיא ההכנות ובשעה טובה עם המלתחה שלה לשבת הזאת היא סיימה, ובקלות. איך זה קרה? בדיוק כמו שהיא אמרה. קיבלה המלצה, המומלצת עצמה נכחה במקום, נתנה לה בחירה מצומצמת ובזה נגמר העניין. אפילו מיותר שגררה את בעלה.
אז מה אנחנו לומדים מכל זה?
לפעמים נדמה לנו שהכי טוב לנו חופש בלתי מוגבל, אנחנו חולמים על ארץ האפשרויות, רוצים רק אמריקה, אבל האמת היא שבסופו של דבר אנחנו מבקשים לעצמנו את הצמצום, את התיחום, את ההגבלה בבחירה החופשית. בעיקר אנחנו זקוקים למישהו שיראה אותנו, שיקלוט אותנו, מישהו שנרגיש שיודע מה אנחנו צריכים, מה יהיה לנו טוב. מישהו להיות אצלו בידיים טובות.
וכמונו, גם הילדים שלנו. הם בסך הכול מבקשים מאיתנו בדיוק את זה. להיות בידיים טובות, להרגיש שאנחנו יודעים מה יהיה להם טוב, מה הם צריכים. הם רק רוצים שנראה אותם, ומתוך אפשרויות מוגבלות, הם רוצים להרגיש שניתנת להם הזכות לבחור.
חג מתן תורה בפתח. התורה אולי ממלאת את הצרכים שלנו בצורה המדויקת ביותר. היא מגבילה אותנו, יש בה שפע אסור ומותר. היא רואה אותנו לגמרי ומכוונת אותנו לדרך הטובה, לדרך הישר, אבל תמיד משאירה בידנו תמיד את זכות הבחירה. והיא ונושאת אותנו על כפיים. נותן התורה הוא במידה רבה אותה אשת מכירות מקצועית, בעלת חנות השמלות. אם ידענו להגיע אליו מיד, ולא לעשות הרבה סיבובים לפני כן, הרווח כולו שלנו.
גם בהורות שלנו אנחנו נותנים תורה לילדים שלנו, ולא במובן הדתי. אנחנו מחנכים לדרך הפרטית שלנו, ל'אני מאמין' שלנו. החג מביא איתו הזדמנות לחשוב- מה חשוב לנו? איך אנחנו רואים את הבית שלנו? מה אסור ומה מותר? ובאיזו דרך? מהם העדות והחוקים והמשפטים שלנו? ככל שהתורה שלנו ברורה ובהירה לנו, כך היא תהיה לילדים שלנו. ולהפך, אם אנחנו לא יודעים מה היא בדיוק, הילדים יצטרכו לבדוק את הגבולות. כל בית והתורה שלו. אין נכון אול לא נכון. לדוגמה – אכילה בסלון/ בחדרים, שעת השינה, זמן שיעורי בית, זמן מחשב, קוד לבוש ביום חול ובשבת, שמירת הלשון, צריכת ממתקים, וכו'. שווה להקדיש לזה זמן ולהגיע להחלטות.
מה שבדרך כלל עובר אל הילדים ביתר קלות הם אותם הדברים שאנחנו קיבלנו על עצמנו מהתורה, זאת של מתן תורה – שמירת שבת, כשרות וכו'. הסיבה לכך היא שאין לנו ספק בדברים האלה - לא אנחנו המצאנו אותם אלא בחרנו לקבל על עצמנו מתוך אמונה. הילדים קולטים אותם גם מבלי ש"נחנך" ומקבלים אותם כמובנים מאליה. אם נצליח להתייחס באותה הדרך גם לתורה הפרטית שאנחנו מעבירים לילדים, הם יקבלו גם אותה באותו אופן.
מוקדש לאחותי שהיא השראה בשבילי.