אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לחג שכל כולו סמל לנתינה ואהבה, חג מתן תורה, הלא הוא: חג השבועות, במרכזו עומדת מגילת רות. המגילה מתחילה בסיפור קורותיה של משפחה יהודית היוצאת למואב, בעקבות הרעב שפשט בארץ, ומשתקעת שם. כשאב המשפחה והבנים נפטרים, מחליטה נעמי לחזור לישראל כי השמועות אומרות שהבצורת פסקה.
המגילה ממשיכה ומתארת את סיפורה של רות המואביה, שבחרה לדבוק בחמותה, נעמי, ולצאת למסע יחד איתה. גדולתה של רות במסירותה הרבה. היא לא נטשה ולא עזבה את נעמי, למרות שיכלה. להפך, היא טיפלה בה ופירנסה אותה, ובבוא העת גם סעדה אותה.
מגילת רות כולה, היא ביטוי לנתינה מעוררת השראה על סובלנות ומערכות יחסים בין אנשים בכלל, ובתוך המשפחה בפרט. חג השבועות מלמד אותנו, ולו במעט, על משמעותה של נתינה, אכפתיות ואהבה.
".... זה הילד שקיבל מאיתנו הכי הרבה, כל מה שרצה. לא החסרתי ממנו כלום, ודווקא איתו הכל כל כך קשה ולא הולך..". "איך בעלי מסוגל לעזוב את הבית? נתתי לו הכל. לא נשאר לי כלום בשבילי ובשביל הילדים. ישר שנים רק נתתי ונתתי ולי ביקשתי שום דבר לעצמי..".
"מתי שהיא רצתה וביקשה, אני החברה היחידה שהיתה לה זמינה. אף פעם לא דחיתי אותה, או סירבתי, גם כשזה היה על חשבון הבית והמשפחה שלי. נתתי הכל. בפעם היחידה שאני צריכה אותה, היא לא שם בשבילי.." מצלצל מוכר, נכון?
שלוש סיטואציות שונות, משפט אחד שחוזר בכולם כחוט השני.
המילה "נתינה" מורכבת מהשורש נ.ת.נ. והיא אחת מאותן המילים הבודדות שניתן לקרוא מהסוף להתחלה, באה לרמז כי מי שנותן - סופו גם לקבל. האדם הוא יצור חברתי. הוא חי ופועל בתוך המרחב החברתי, ונמצא כל הזמן ביחסי גומלין עם סביבתו האנושית. הוא נותן וגם מקבל. הוא חולק ומתחלק. הוא מושיט יד לעזרה ונעזר בחזרה. אנחנו לא נמצאים בריק, בוואקום. אנחנו חלק הרמוני שפועל ומגיב זה לזה. אלה לאלה.
אז איך קרה שנוצרו סביב המילה היפה הזו, כל כך הרבה פירושים, תככים, מרמורים וכעסים? איך קרה שהמילה הטובה הזו, הפכה כמעט למילת גנאי? שכל מי שנותן, הוא בעצם: "פראייר", ולמה אנחנו נכווים כל פעם מחדש?
הבעיה אינה בנתינה עצמה, הבעיה היא עם הציפייה. טבע האדם הוא כזה, שאנחנו חיים בציפייה תמידית. אנחנו כמעט ולא עושים דבר מבלי לצפות לתמורה חזרה: מהילדים, מבני הזוג, מחברים, ממשפחה, מהמעביד, מהקולגות, מהעובדים.
התמורה לא חייבת להיות בהכרח כספית או חומרית. היא יכולה להיות גם תמורה רגשית ורוחנית. הורה לתינוק בן יומו, שטיפל בו, רחץ, האכיל והרדים אותו, מצפה שהתינוק יגמול לו בשינה טובה לאורך הלילה.
כמה פעמים שמעתם את עצמכם אומרים בתסכול: "אבל למה אתה בוכה? מה אתה רוצה? מה לא בסדר? עשיתי הכל..." הציפייה תמיד קיימת. על אחת כמה וכמה כשאני "מילאתי את חלקי בעסקה", וכשהציפייה לא ממומשת - מתרחשת הנפילה. והאכזבה. ובעקבותיהן מגיעים התסכול, הכעס ותחושת הקורבנות האומללה.
הורים, חשוב שתדעו, ציפיות הן הרוח החיה, זו שדוחפת קדימה. הן אלה שמניעות אותנו להתקדם, לעשות ולא לוותר. אי אפשר לחיות ללא ציפיות. אי אפשר לגדל ילדים בלי לצפות מהם. אבל אפשר להחליט שלא להיות קורבן. אפשר להחליט שלא להתנות את הציפיה לתמורה באושר שלנו וביחסינו עם הזולת. הילדים מסתכלים עלינו ולומדים דרך התגובות והפעולות שלנו.
בואו נלמד אותם לפעול ולהגיב ממקום נקי, ממקום ערכי-מוסרי ולא מתוך קורבנות. שחררו משפטים כמו: "כשאת/ה מבקש/ת אני תמיד נותן/ת...", "אבל הבטחת לי שאם.... אז..... והנה את/ה לא מקיים", "את/ה זוכרת שכשהיה לך קשה אני עזרתי לך? עכשיו לי קשה, ואת/ה לא עוזר/ת לי".
במקומם, תשתלו משפטים חדשים: "חבל לי שאת/ה בוחר שלא לתת, כשאני מבקש/ת ממך", "כשאנחנו מבטיחים משהו, אנחנו משתדלים לקיים אותו", "במשפחה שלנו אנחנו עוזרים אחד לשני".
שנו את השיח.
ואיזה יופי שמגיע חג השבועות, ללמדנו שבכל נתינה יש קבלה. אפשר להתווכח על גודל הקבלה. אין שווה בעולמנו. לעיתים אנחנו נותנים יותר ומקבלים פחות, ולעיתים הפוך. אבל אנחנו תמיד מקבלים חזרה. נכון, יש מצבים שנצטרך לחכות קצת, להתאזר בסבלנות, אבל מובטח לנו שנקבל.
תנו בלב שלם וקבלו בלב מלא. ואם אתם מרגישים שאתם נותנים יותר ומקבלים מעט, דברו על זה בלי להאשים: עם הילדים, עם החברים, עם בני הזוג, עם הבוס, עם הקולגות.. אל תשאירו את זה אצלכם. תהיו בשליטה על התחושות שלכם, ותתקשרו את זה. תקשורת טובה היא תמיד הבסיס החזק והיציב לכל מערכות היחסים. על אחת כמה וכמה, כשאנחנו מגדלים ילדים.