חדשות כיפה

אם תינוק לא מרגיש שייכות - הוא במצוקה קיומית

הבכי של בתי התינוקת תמיד הצליח לערער אותי, ולשכנע אותי שמשהו לא בסדר. עד שהבנתי מה היא באמת צריכה

צילום: shutterstock

עכשיו, בזמן שהקטנה שלי סופסוף, ברוך השם, בשעה טובה, טפו טפו, ישנה! אני כותבת לכם. יש לי עניין עם תינוקות, לפחות עד גיל שנה. הבכי שלהם תמיד מצליח לערער אותי ולשכנע אותי שמשהו לא בסדר, מעבר לדברים הרגילים.

גם אחרי שעשיתי הכול - הנקתי, הכנתי בקבוק, האכלתי אוכל מוצק, בדקתי שהחיתול נקי, הלבשתי בהתאם לעונה, וידאתי שהחדר בטמפרטורה המתאימה, הצעתי מוצץ וחיבוק, אם הם עדין בוכים אני מיד מרגישה שכנראה זה משהו אחר. אולי שיניים, אולי כואבת הבטן, אולי משהו אחר מפריע. ככה אני בדרך כלל מבלה, או לא כל כך מבלה.. את השנה הראשונה. 

בלימודים שלי בשפר נפקחו עיניי וקיבלתי את הביטחון לגשת לעניין קצת אחרת. פתאום הבנתי שעד היום, התינוקות שלי ניהלו אותי, במקום שאני אנהל אותם. הם לא עשו את זה חלילה בכוונה, פשוט מאוד לא היה מי שמכוון. קול הבכי השתלט עליי, וחוסר האונים שלי הביא רק לעוד ועוד ממנו.

התינוקות שאבו כל רגע מזמני, כל פיסה מכוחותיי. מיותר להגיד שלא הצלחתי להגיע למצב של סדר יום קבוע ככה שלא יכולתי לעשות שום דבר בחיי מעבר לעיסוק המתמיד בהם. במצב כזה שני הצדדים מפסידים, אני, כי לא היה לי רגע דל, והתינוק כי אין לו סדר יום שיאפשר לו לשמור על כוחותיו ולפתח עצמאות. את הריאות הוא דווקא מפתח יופי.

מה צריך תינוק? אז נתחיל בזה שהתינוק שלנו מקבל הכול. היום, ב"ה, תזונה וקורת גג, מובנים מאליהם. את הגורם הנוסף שלו זקוק התינוק אנחנו מספקים בלי שנעשה הרבה. עצם היותנו, עצם הנוכחות שלנו בחייו, הם כשלעצמם העניין. בשפה המקצועית זה נקרא 'שייכות'. התינוק זקוק לתחושת השייכות.

אין הכוונה שהוא צריך כל הזמן לראות אותנו (בהתחלה הוא ממילא לא רואה) ואפילו לא להרגיש אותנו פיזית. הוא פשוט מחפש, מגיל אפס, את השייכות אלינו. ברור שכחלק מהטיפול שלנו בו יש הרבה מגע, אבל מעניין שזה כשלעצמו לא הגורם הקריטי. מקרים רבים מוכיחים כי הדמות הקבועה אליה חש התינוק שייכות היא הנקודה.

במילים אחרות, תינוק שקיבל כל הזמן מגע חם מהרבה אנשים שונים, אך לא היה שייך לאף אחד מהם, לעומת תינוק שקיבל מעט מגע מאדם אחד שאליו הוא שייך. התינוק מרגיש ויודע. אמנם הוא לא מדבר, ואולי בגלל זה יש נטייה להקטין מיכולת התפיסה שלו, אבל גם לפני שתינוקות מדברים הם מרגישים שייכות ואם היא איננה הם בסכנה קיומית.

תחושת השייכות בעצם ממשיכה איתנו לכל אורך החיים. הילד, הנער, המתבגר, כולם חשים בשייכות שלהם להורים (או אם יש רק הורה אחד אז אליו. אין צורך בשייכות לשניים, למרות שהורגלנו לאימא ואבא...) השייכות מתקיימת גם במעגלים רחבים יותר, השייכות שלנו לגננת בגן הילדים, למורה בכיתה, למדריך בתנועת הנוער, למפקד בצבא וכו'.

בן או בת הזוג שלנו מהווים שוב שייכות במעגל ראשון ומחליפים במידה רבה את הצורך הבסיסי בשייכות להורים. ובחזרה לתינוקת שלי. כשאני יודעת שהיא מקבלת כל מה שהיא צריכה אני יכולה להיות בעמדה של מובילה. הביטחון שלי שעכשיו הגיע זמן לישון, משודר. אני מניחה אותה במיטה, מציעה מוצץ (ואם אתם לא משתמשים במוצץ אז אחלה, (אין נכון או לא נכון), וגם אם היא בוכה לרגע אני לא נבהלת מהבכי. אני מרגיעה את עצמי, אני יודעת הכי טוב בשבילה, עכשיו היא זקוקה לזמן שינה. אני יוצאת מהחדר והיא הולכת לישון, כך נכון לשתינו.

 

לטורים קודמים

 

שרון רחל פלג- אימא לחמישה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.

 

 


 

29.05.2019

1. איזה כיף שאפשר להזניח עם משנה סדורה (לא מזניחה)

דווח על תגובה לא ראויה
30.05.2019

2. לא כך (שירה_שמבה)

"תינוק שקיבל כל הזמן מגע חם מהרבה אנשים שונים, אך לא היה שייך לאף אחד מהם, לעומת תינוק שקיבל מעט מגע מאדם אחד שאליו הוא שייך" - שניהם אומללים. תינוק זקוק להרבה מגע מהאדם שהוא שייך אליו. זה צורך קריטי בשבילו. גם כשהוא הולך לישון. המגע לא חייב לבוא יד ביד עם חוסר אונים ואומללות של ההורה. אפשר להתענג עליו, לרצות בו, לכמוה אליו תשעה חודשים ולחגוג את חודשי הצמידות הרכים הראשונים האלה. ואפשר להתגעגע נורא לשלב הזה כשהילדים גדלים. זה ירח דבש שלא יחזור.

דווח על תגובה לא ראויה
31.05.2019

3. הזכרת את השאיפה לנהל את התינוקות (בהתהוות)

זה הזכיר לי את הפסוק היפהפה בישעיה: "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה; בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא, עָלוֹת יְנַהֵל"
ככה מנהלים, ככה מנהיגים - מקבצים בזרוע, נושאים בחיק.
תינוק שנשאר לבד בחדר לרוב יבכה. לא כי הוא מנהל את אמא שלו אלא בדיוק להפך - כי הוא יודע שהיא צריכה לנהל אותו, ומרגיש אבוד כשהוא נשאר בלי המנהיגה שלו. הוא טלה רך, גור קטן ממשפחת היונקים. הוא לא יודע להירדם לבד ולא בנוי לזה. הוא צריך את אמא שלו שתנהיג אותו, שתדריך אותו להירדם.

דווח על תגובה לא ראויה
02.06.2019

4. לתגובה מס' 3 (בהתהוות) (שרון רחל פלג)

מקסים הפסוק. תודה! את העדר הוא ירעה. את הטלאים, שאינם רועים עד גיל ארבעה חמישה חדשים הוא יישא בחיקו, ואת העלות, כלומר האימהות של הטלאים, הוא ינהל.
הטלאים הם כמו התינוקות אצל בני האדם – מכיוון שהם לא הולכים אנחנו נושאים אותם בחיקנו עד שהם לומדים ללכת. אבל מדוע אתה חושב שהתינוק או הטלה הרך לא יודעים להירדם לבד? הרי עוד כשהיו ברחם אימם ישנו רוב הזמן. התינוק והטלה, שניהם, כמו כל בעלי החיים, נולדים עם היכולת הטבעית לישון. בדיוק לזה הם בנויים! בטח בשלב הזה של חייהם. נוסף על יכולת השינה, מיד לאחר הלידה, באורח פלא, הם מתחילים לינוק, מבלי שלמדו זאת מעולם. הטלה יונק, בעמידה על רגליו, תוך מספר דקות מהלידה.
רבים מאיתנו פוגעים ביכולת השינה הטבעית של התינוקות, וכך יוצרים פרנסה ל'יועצות שינה'.
אימא לא צריכה להיות דווקא בתוך החדר כשהתינוק שלה צריך שינה. מה שהיא מרגישה שנכון. התינוק מרגיש את המנהיגה שלו ויודע שהיא שם, בשבילו. הוא לא אבוד לרגע.
ניסחתי בלשון זכר כי אינני יודעת מי הכותב אך תשובתי מיועדת לגבר ואישה כאחד.

דווח על תגובה לא ראויה
02.06.2019

5. תודה על המענה. המשך: (בהתהוות)

כתבת: "אבל מדוע אתה חושב שהתינוק או הטלה הרך לא יודעים להירדם לבד? הרי עוד כשהיו ברחם אימם ישנו רוב הזמן"
הוא אשר אמרתי. הם לא יודעים להירדם *לבד*. עוד כשהיו ברחם אימם ישנו לצלילי הדופק של אימם, ישנו תוך כדי הטלטול העדין של תנועותיה, ישנו כשהם נשואים-אחוזים-חבוקים באימם. במצב כזה (כגון במנשא) תינוק נרדם ברוגע. בלול הוא בוכה, כמו שגם טלה היה פועה לו היו משאירים אותו לישון במסגרת פלסטיק זרה ומוזרה שכזאת, בנפרד מאמו. לאה גולדברג כתבה על כך, כשביקרה בקיבוץ אפיקים וראתה את הילדים ישנים רחוק מאימותיהם: "ישוב טלה אל חיק האם..." (מהשיר 'ערב מול גלעד' שהוקדש לילדי אפיקים).
ציינת שהתינוק מרגיש את המנהיגה שלו גם כשהיא מחוץ לחדר. על מה הקביעה הזאת מתבססת? מתצפית פשוטה בתינוקות ובתגובותיהם נראה די ברור שהם *לא* מרגישים את המנהיגה בלי שלפחות חלק מהחושים שלהם יקלטו אותה. כמעט כולם מגיבים בבכי כשמניחים אותם ויצאים מהחדר. אמנם חיקויי-אמא עשויים להועיל (את הזכרת את חיקוי הפטמה מסיליקון, אחרים משמיעים חיקויי דופק או מכוונים את העריסה על חיקוי תנועת טלטול אימהית רכה) - אבל זה רק מראה כמה שהתינוקות כן זקוקים להרגיש את המנהיגה, לקלוט אותה ממש בחושיהם, ולא רק לדעת באופן תאורטי (אם הם בכלל מסוגלים כבר לתפיסה הזאת) שהיא קיימת מעבר לדלת.

<לא מפרנסת יועצות שינה>

דווח על תגובה לא ראויה
12.06.2019

6. המשך לתגובה 5 (שרון רחל פלג)

תודה שאת ממשיכה לשאול ומאפשרת לי לחדד נקודות.
נדמה שלי שלאה גולדברג בשירה התכוונה לעצם השינה בבית ילדים ולא בחיקם דווקא. הילדים שייכים להוריהם ולכן הכי נכון שישנו בבית הוריהם. זה רק טבעי לשני הצדדים. אני שמחה שהעלית את הנקודה הזאת כי היא משמעותית להבנת נושא השייכות. ילד יכול לגדול בבית ילדים ולצאת בסדר גמור, ללא שום נזק. גם אם הילד נמצא עם הוריו מעט אבל חש את שייכותו אליהם, הצורך הבסיסי שלו נענה. הילד יודע למי הוא שייך. גם אם מושא השייכות (אימא, אבא) לא תמיד בהישג יד. ולענייננו שלנו, העובר שנוצר ברחם ישן בתנאים שקיימים שם. זה לא אומר שהוא לא מסוגל לישון בתנאים אחרים. ואנחנו רואים תינוקות שישנים מצוין במיטה/ בעריסה. יש לנו נטייה לייחס לתינוק חולשה ושבריריות אבל לתינוק שלנו יש כוחות !!! הוא מתמודד עם כל כך הרבה על ההתחלה, כבר בתעלת הלידה. הלידה עצמה היא חוויה חדשה לתינוק שלא הכינו אותו מראש אליה וגם אחריה הוא נחשף למציאות שלא הכיר:
אור – אנחנו לא דואגים לכך שהתינוק לאחר הלידה יהיה כל הזמן בחושך נכון?
מגע אוויר- אמנם יש לידות מים, בכדי להקטין כביכול את הטראומה של התינוק אבל רובנו יולדות לידות רגילות ולא חוששות לתינוק.
טמפ' נמוכה יותר – אפילו בחדרי הלידה עצמם הטמפ' רגילה ולא 36.5 מעלות.
ביגוד - מיד עם הלידה אנחנו מלבישים את תינוק והוא לא נשאר עירום כמו שהיה ברחם.
קולות חזקים יותר, ידיים שנוגעות בגופו, מלבישות, רוחצות, וגם אם הוא בוכה בפעם הראשונה שמקלחים אותו, אנחנו נמשיך לקלח אותו, נכון? ואולי הכי משמעותי - הוא צריך לינוק, משד או מבקבוק, ולא מקבל הזנה באופן אוטומטי. הוא צריך לדאוג לעצמו. לאכול.
כל אלה הם התמודדויות שמובן לנו מאליו שהתינוק יכול אליהן ואנחנו לא משנים את המציאות למענו. דווקא השינה היא אחת הפעולות הפשוטות והטבעיות ביותר לתינוק גם בלי שיחוש בפעימות לב. נכון, התנאים קצת שונים, הכול שונה, והתינוק שלנו מסוגל לכך. הוא מתמודד ומצליח, אם רק נסמוך עליו קצת יותר ונאמין בו. זה גם בסדר אם התינוק שלנו חווה קצת קושי. זה חלק מהחיים. ההתמודדויות רק מעצימות אותו. כל עוד הוא יודע שיש מישהו שדואג לו לכל צרכיו, מישהו שאליו הוא שייך, הוא חופשי לעשות את מה שהכי טבעי לו - לגדול.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

השלט יוחלף? הכניסה לנצרת עילית צילום: Nati Shohat/Flash90

התושבים יצביעו - האם לשנות את שם העיר

קרא עוד