"למה? מישהו מחמיא לי כשאני שוטפת כלים?"

השאלה הזו הייתה קשורה לשיעור שהעברתי בנושא - "מהו עידוד אמיתי ואיך להאמין בילד שלך", אבל פתאום היא נשמעה לי לא נכונה

חדשות כיפה מיכל כרמי 14/05/19 16:57 ט באייר התשעט

"למה? מישהו מחמיא לי כשאני שוטפת כלים?"
צילום: shutterstock

"למה שאחמיא לו? מישהו מחמיא לי כשאני שוטפת כלים?" השאלה הזו הייתה כל כך אמיתית ואני חושבת שכולנו יכולים להזדהות איתה ברגעים מסוימים בחיינו ובכל זאת פתאום היא נשמעה לי לא נכונה.

היא הייתה אמנם קשורה לשיעור שהעברתי (במסגרת חוג הורים כאן בבוסטון) אך יצאה מגבולות הנושא:" מהו עידוד אמיתי ואיך להאמין בילד שלך?". עניתי לה בפשטות: "האמת, למה שלא יחמיאו לך?, תחמיאי לעצמך ותגידי כל הכבוד לי".

המשכתי והסברתי מה ההבדל בין להיות אדם שמפרגן ומעריך, לבין לבחור בסיטואציה מסוימת להגיד מילים טובות לילדים שלנו (או לאחרים) במטרה לגרום להם להמשיך התנהגות טובה. התגובה של הנשים בקורס הייתה מוזרה - הן הסתכלו עליי המומות, צחקו במבוכה והנהנו.

ואז אחת הנשים שיתפה שכל פעם שבעלה מפנה את הכלים מהשולחן או עושה משהו בבית היא מוצאת את עצמה בשיח פנימי של התלבטות האם להודות לו או לא. בסוף תמיד היא לא מודה לו כי הרי זו החובה שלו, לעזור ולהיות שותף בבית. עניתי לה וכשיצאתי מהשיעור מצאתי את עצמי חושבת עליו עוד ימים רבים.

פתאום, קיבלתי הודעה בפלאפון שמישהי מגיעה לבוסטון ואם אני יכולה לעזור לה. "ברור" עניתי כרגיל וניסיתי. ההודעה שקיבלתי בהמשך הפתיעה אותי והתחברה לי לשיעור הזה. "תודה רבה .אני כל כך מעריכה ולא מצליחה להתרגל לכך שאנשים כל כך נחמדים ומוכנים בשמחה לעזור".

מה קרה לנו?
אני זוכרת זמנים שהיה ברור שעוזרים, שמושיטים יד, שאכפת לנו. לצערי, בשנים האחרונות גם אני מוצאת את עצמי לא בטוחה במניעים של אחרים, חוששת, סטיגמתית, מופתעת כשמישהו עוזר לי ואפילו במשהו קטן. למה? הרי ברור לי שבכיף אעזור למי שצריך- אז למה לא ברור לי שאחרים ינהגו באותה צורה? 

לפני שנתיים הגעתי לתל אביב למקום שאני לא מכירה. איבדתי את הדרך והפלאפון שלי (כרגיל כשצריכים אותו) שבק חיים. הסתכלתי מסביב וכולם נראו כל כך ממהרים, עסוקים, כל כך זרים וחששתי שאף אחד לא יעזור לי. בסוף, אזרתי אומץ ועצרתי אשה שנראתה ממהרת. הופתעתי כשהיא עצרה, חייכה חיוך ענק ובסבלנות אמיתית כיוונה אותי ואפילו ליוותה אותי כדי שאגיע לכיוון הנכון. שמחתי כל כך והודיתי לה אלפי פעמים אבל אחר כך קצת כעסתי על עצמי שלא האמנתי מלכתחילה שמישהו ירצה לעזור.

אני מרגישה שהתבלבלנו. שכחנו שרוב האנשים הם טובים וכמונו, ישמחו להושיט יד. שכחנו שרק המיעוט הוא הבעייתי . שכחנו להסתכל על האדם האמיתי, ללא מסיכות הלבוש, מקום המגורים, המקצוע, חשבון הבנק ועוד.

השוויון, הפמיניזם, הדמוקרטיה כולם הביאו גם דברים טובים מופלאים לעולם אך איתם הגיעו החשבונות. התיישב לנו בראש (ולא באשמתנו) מעין מחשבון ענק שמחשב כמה מילים טובות אגיד לזה , האם מגיע לו? האם הוא אמר לי מילים טובות? כמה מגיע לאחר שאחייך אליו, שאושיט לו עזרה - אם שנינו עוזרים בבית אז למה שאודה לו שעשה משהו נחמד? אם הילד שלי סידר וניקה לא אזכיר זאת כי הרי זו חובתו. אם בעלי חזר מהעבודה עייף וביקש תה , למה שאכין לו הרי גם אני חזרתי מהעבודה?

האם זה מה שאנחנו באמת רוצים? עולם כזה שגורם לי להתרחק ממה שאני באמת רוצה להיות?
האם לא יותר נכון ופשוט לחשוב איזה אדם אני רוצה להיות ולנסות לממש את זה: בלי תנאים, בלי תמורה, כדי לחיות על פי הערכים המוסריים שלי?

אני מדמיינת יום אחד בחיי שבו אחייך לאנשים שאני אוהבת ואגיד להם כמה אני שמחה על הדברים הטובים שהם עושים. סתם כך, בלי מטרה נסתרת, כי אני בן אדם שאוהב ומפרגן. אני מדמיינת יום שנסתובב בשכונה שלנו וכשנראה מישהו שצריך עזרה , פשוט נעזור לו כי זה האדם שאנחנו רוצים להיות, ככה אנחנו רוצים להתנהג והוא ישמח ולא יופתע כי זה יהיה כל כך ברור ואמיתי. 

 

איך נביא את היום הזה?

- נחשוב כל אחד איזה אדם הוא רוצה להיות, אילו תכונות הוא מעריך- ונתחיל להתנהג לפיהן.

- בכל סיטואציה בה אנו נמצאים- נחשוב איך היינו רוצים שמישהו אחר יתנהג בשבילנו (ייתן לנו לעבור נתיב עם חיוך, יפנה את המעבר בסופר כדי שנוכל לעבור, יחנה על פי קווים כדי שנוכל גם אנחנו לחנות, ינקה אחריו את העטיפות הריקות שהשאיר בשמורת הטבע כדי שנוכל גם אנחנו ליהנות ועוד)ואז- פשוט נתנהג כך בעצמינו.

היום הזה כבר כאן, כי רובינו באמת כאלו. בואו ניפטר מהמחשבון המיותר שבראשינו ונתחיל לחיות בשביל עצמינו האמיתיים, החיוביים, העוזרים ונוסיף חיוך ושמחה בסביבה שלנו. 

 

 

 

מיכל כרמי - אשת חינוך: מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים ומנהלת דף הפייסבוק "שפר באהבה-מיכל כרמי", כתבת חינוך בעלון 471 , מורה ואמא לשבעה.