אנחנו מזהים שהילדים שלנו מאוד מפחדים בזמן האזעקות ובזמן השהייה בממ"ד, אחד הילדים מזיע קבוע, והילדה בת השבע חזרה לפספס בשינה ולפעמים גם במהלך היום. באופן כללי אנחנו עדים לנסיגה רגשית ותפקודית של כלל הילדים. האמת, גם אני קצת מפחדת בזמן האזעקה. בנוסף, בעלי ואני מאוד דואגים שלילדים יהיו נזקים פסיכולוגיים מהתקופה המטורפת הזו. מה אתה ממליץ לעשות?
שלום וברכה. הסיטואציה שאתם מתארים מאוד מוכרת ורווחת בתקופה הזו, והדאגה שלכם, וגם הפחד שלך, מובנים לחלוטין. גם הרגרסיה שאתם מתארים היא אופיינית ונורמלית, אבל כמובן שהנורמליות לא סותרת את הדאגה שלכם. אשתדל להתייחס לסיטואציה שאתם מתארים ובעיקר אתייחס לתחושת הביטחון של הילדים.
אתם מתארים שאתם מאוד דואגים ומפחדים, וזה נורמלי, אבל כדאי שתשימו לב לקשר בין הדאגה שלכם לפחד ולנסיגה הרגשית של הילדים. אסביר: ההתנהלות שלנו ההורים משפיעה מאוד על האופן שבו הילדים חווים את האירוע. בניגוד למה שאתם כנראה חושבים, שהמצב הוא זה שמשפיע על הרגש והנפש של ילדיכם, במצב הנוכחי מה שבעיקר משפיע על הילדים בהווה ובעתיד הוא היחס וההתנהלות שלנו ההורים בסיטואציה המורכבת הזו.
ילדים קוראים את המצב דרך ההורה. החוויה של הילד לא נקבעת על ידי עצם האזעקה או הפיצוצים והרעשים, אלא בעיקר על ידי איך המבוגרים סביבו מחזיקים את האירוע מבחינה רגשית. ולכן חשוב שקודם כל ההורה יווסת את עצמו. אם ההורה נראה מבוהל מאוד, הילד יפרש שהסכנה גדולה יותר. ברגע של אזעקה או בזמן השהייה בממ"ד, חשוב מאוד לדבר בקול רגוע, לנשום עמוק, ולשדר שליטה גם אם בפנים יש לחץ. הילדים יונקים את ביטחונם מביטחון ההורים, ואם אנחנו ההורים לא מצליחים להכיל את הסיטואציה, אם אנחנו לא מסוגלים לשדר רוגע וביטחון, ודאי שלא נוכל להעניק ביטחון לילדים.
איך עושים את זה נכון?
1. בעת הישמע האזעקה, תנו הוראות ברורות ולא דרמטיות. "ילדים, יש אזעקה, אנחנו נכנסים לממ"ד". כמה שיותר בענייניות, וכמה שפחות דרמה והיסטריה. אנסה להתייחס כאן לנקודה חשובה: כתבת שאת מפחדת בעצמך בזמן האזעקה. זה נורמלי. אבל זה לא אומר שלצד הפחד לא יכול להתקיים גם ביטחון. כשיש ביטחון זה לא אומר שלא קיים שום פחד. זה אומר שלצד הפחד יש לנו כלי עזר שמווסת אותנו ומאפשר לנו לחוות את הפחד באופן מאוזן. זה לימוד נפלא לילדים: מותר לפחד, אך אנו מסוגלים להישאר מווסתים למרות הפחד.
2. לאחר הכניסה למרחב המוגן: במצב מתח, אחת משלושת התגובות האוטומטיות היא קיפאון. אנחנו מעוניינים להימנע מלהגיע עם הילדים למצב של קיפאון ("פריז") מכיוון שהקיפאון מגביר את הפחד. מסיבה זו נעודד פעולה. תנו לילדים תפקידים: "יוסי, תביא לאמא בקבוק מים", "רוני, תביאי לי את הספר משם", "דנה, תוודאי שכולם נכנסו". אם יש לי תפקיד ואני אחראי - לא יהיה לי מקום ל"חוסר אונים". וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים בשביל הילדים שלנו: שיהיו אחראיים ולא חסרי אונים.
3. בזמן השהייה במרחב המוגן: חוסר ודאות הוא אחד הגורמים המרכזיים לחרדה. אזעקה במהות שלה היא אירוע פתאומי ששובר את תחושת הביטחון. כאשר הילד יודע מראש מה עושים בכל אזעקה - לאן הולכים, איך הולכים, מה מביאים ומה עושים בזמן ההמתנה - רמת המתח יורדת. אחד הדברים שמסייעים לתחושת הביטחון הוא שגרה קבועה ויציבה. מסיבה זו כדאי לייצר שגרה קבועה לזמן שהייה בממ"ד. אפשר לשיר עם הילדים שירים, לשחק משחק משפחתי קבוע, או להקריא סיפור מסוים. אם בוחרים לומר יחד פרקי תהילים יש לשים לב שזה לא נעשה מתוך חרדה אלא מתוך עמדה שמייצרת ביטחון.
4. לאחר היציאה מהמרחב המוגן: לאחר היציאה מהממ"ד מומלץ לחזור לשגרה כמה שיותר מהר: שיעורי בית, ארוחה, סידור של הבית וכו'. אם האזעקה חדלה אותנו מפעולה מסוימת רצוי להמשיך את הפעולה מיד לאחר היציאה מהמרחב המוגן. כאשר חוזרים לפעילות השגרתית המוח מקבל מסר ברור: האירוע ההוא חלף והחיים ממשיכים. משם מערכת העצבים שלנו יודעת לצאת ממצב של דריכות (המערכת הסימפטית) למצב של רוגע (המערכת הפרה-סימפטית). בנוסף, החזרה לשגרה מספרת לילדים שהחיים עדיין מסוגלים להיות יציבים ולא פתאומיים.
5. במקרים של חרדה: כל מה שציינו עד כאן נכון לשגרה ולמשפחות שמצליחות להכיל את הסיטואציה באופן סביר. אך מה עושים אם אנחנו מזהים קצת יותר חרדה או של נסיגה רגשית, כפי שאתם מתארים? דבר ראשון - קרבה פיזית: חיבוק, מגע, ישיבה צמודה, יד על הכתף, להושיב עלינו את הילד. מגע מעודד רוגע. דבר נוסף שיכול להפחית את רמת החרדה - משחקיות בממ"ד. כשהמוח עסוק במשחק רמת החרדה יורדת.
הימנעו מהצפת מידע מוגברת. כמה שפחות ניתוחים, חדשות, סיפורים ותיאורים. מידע עודף מרחיב את הדמיון ומגביר את החרדה. בקליניקה פגשתי מטופלים פוסט טראומתיים גם ממלחמות קודמות, ולעתים הגורם לתסמינים הפוסט טראומטיים אינו החשיפה להדי ההדף, הפיצוצים, נפילות טילים ואסונות, למרות שהם חוו גם אותם. במקרים רבים המצוקה התעצמה דווקא בעקבות חשיפה מתמשכת לחדשות, למסך, ולמידע עודף מצד ההורים. חשוב לדעת שמהדורות החדשות בנויות באופן של הגברת מתח וחרדה כדי למשוך את הצופים והמאזינים להישאר מרותקים. בעת מלחמה הדבר בולט אף יותר. חשיפה של הילדים לכל אלה אינה מומלצת כלל ולכן מומלץ לצמצם כמה שאפשר את החשיפה שלהם למידע מותח.
לעיתים, ילדים בכל זאת מגלים סקרנות ושואלים שאלות, גם על נושאים שאינם מותאמים לגילם או למצבם הרגשי. במקרים כאלה ודאי שאין להתעלם מהשאלות או להשתיק אותן מכיוון שעמימות רק מגבירה את החרדה. במקרה זה, יש להשיב בצורה קצרה, עניינית ומותאמת גיל. כמובן שאינני מסביר לבני בן ה-5 את הדברים כפי שאני מסביר אותם לבני בן ה-14. מומלץ לתת תשובה בסיסית שמספקת את הסקרנות מבלי להיכנס לפרטים דרמטיים או לתיאורים קשים. לאחר מכן ניתן להחזיר את השיח בהדרגה לנושאים רגילים או לפעילות אחרת. כך הילד מקבל תחושה שמכבדים את שאלותיו, אך גם נשמרת ההגנה עליו מפני חשיפה לעודף מידע שעלול להכביד עליו רגשית.
הכותב הוא MA בפסיכודרמה, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי, מומחה לטיפול בדיכאון, חרדה והתמכרויות.