כולנו יודעים שהמלאך מלמד את העובר בבטן את כל התורה כולה. אבל האם ידעתם שבשנים האחרונות מישהו התחיל לעדכן את רשימת רבי המכר שהמלאך ממונה על לימודם, והתווספו לשם כמה סיפורים ישראלים שנעשו לאייקוניים? גם אני לא ידעתי. עד שהגיע לעולם בני בכורי. מסתבר שהילד אהב מאוד את השיעור על הספר המפורסם: "מעשה בחמישה בלונים".
בזמן האחרון, בן השנה וחצי מראה להוריו קשר מיוחד מאוד עם גיבורי הספר העגולים והצבעוניים הללו. אחרי שהרדאר שלו עמל יותר קשה למצוא אותם מאשר את ארון הממתקים, הוא איתר את המיקום של השקית מלאת כל הבלונים בארון, מה שגרם לו לעמוד ליד דלת הארון ולהתעקש שאפתח לו אותה. זה מחזה נדיר לראות איך כשהשקית בידיו כל הכוחות שלו חוזרים אליו. הוא מבסוט בצורה בלתי רגילה, ומפזר אותם לכל עבר. אם חשבתם עד היום שהדבר הכי מגעיל שהילד עשוי להוסיף לבצק זה את הנזלת שלו, תחשבו שוב. שאריות בלון לא עוברות טוב בתוך המיקסר, אל תשאלו איך אני יודע. גם במקלחת מצאנו בלונים מפוזרים, מתחת למיטה שלו, והיו גם כאלה שמצאו את דרכם מהר מידי לתוך סל הכביסה. אבל למה לכביסה הלבנה?
-
עוד באותו נושאהחרם על הבן שלי לא נתן לי מנוחה אז הפשלתי שרוולים וירדתי לגובה העיניים שלו
18/08/24 12:46
-
עוד באותו נושאהמשפחתון של אשתי נפתח הבוקר וה-FOMO לא נותן לי מנוחה
29/08/24 22:01
לבצק של החלות שלום
אחרי שגיסתי אמרה לי שזה מאוד מסוכן שהוא מחזיק בלונים ("עשוי לגרום לחנק"), ועניתי לה שיותר מסוכן אם הוא לא מחזיק בלונים, כי הוא עשוי לגרום לנזק - התחלתי להרהר עוד קצת בעניין, עד שקיבלתי החלטה: מעתה אני אנפח לו אותם. כשהם קטנים ונדחסים לתוך הכיס (של בגד שבתוך המגירה! איך הוא עושה את זה?), הוא אולי מצליח להחביא לי אותם. אבל מה יעשה הילד כשהם יהיו מנופחים וגדולים כמו הראש שלו, גדולים כמו השמש? כך עשיתי. התחלתי להסתובב ברחבי הבית ולנשוף אוויר ללא הרף. זה עשה את העבודה. הוא החל להשתעשע עם בלונים מנופחים, ולבצק של החלות שלום.
במקביל, כמו הורה טוב, קניתי לו את הספר "מעשה בחמישה בלונים". הלכנו לחנות "סטוק" קרובה, ואחרי שהוא שבר שם איזה שלושה צעצועי פלסטיק רכים בשנים - יצאנו עם הספר של מרים רות-האיורים המפורסמים של אורה איל. כשהתחלתי בבית להקריא לו את הספר הרגשתי שהילד מבין את המשמעות יותר מהר משיכולתי להעלות בדעתי. בזמן שברגישות ניסיתי לעדכן את הילד שסופו של כל בלון הוא להתפוצץ, בן השנה וחצי, שעוד לא ממש יודע לומר משהו חוץ מ-"אבא", "אמא", "תודה" ו"הקוויאר שלי" - מקריא לי את המנטרה החוזרת "זה סופו של כל בלון".
זה סופו של כל ...
היה לי תמוה שלא משנה כמה אני מנפח בלונים, הבית עוד לא מוצף. אני עדיין דורך על הרצפה. הבלונים שאני עמל על מילוים בחמצן מהריאות שלי, בשר מבשרי, חומקים. מתחבאים לי. תרתי אחריהם בכל מקום אבל לא הבנתי לאן הם נעלמים. אני מנפח אחד אחרי השני, וזה לא משביע את רצונו של הילד. ואז זה קרה: הוא הראה לי. בלי להתבייש הוא לקח אותי לדלת הבית, והציג איך הוא נפרד מהבלון היישר אל תוך הקוצים. לא הייתה לי ברירה, עשיתי את מה שגם אבא של רותי בוודאי היה עושה.
וזה רבותיי, זה סופו של כל ילדון.