האמא שלקחה לבת שלי חיתולים בלי רשות הזכירה לי שקצת קשה לתת

בדרך לגן של אביגיל יש שביל מדרגות. תחילה כשהגענו לגן חשבתי שהוא מיותר לחלוטין, אך לאחר זמן מה הבנתי שזה המקום לדבר ולהכיר את ההורים השונים. השבוע עליתי עם אמא של ילדה מהגן ודיברנו על מזג האוויר, על המצב במדינה ועל הגן, ואז היא אמרה כבדרך אגב, "כשנגמרים החיתולים לילדה שלי אני אומרת לגננת שתיקח מהילדה שלך". לא אשקר, הייתי בהלם. "אל תגיבי, אל תגיבי, אל תגיבי", סיננתי לעצמי בראש.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהשיעור החשוב שלמדתי כשנתתי לבת שלי לבחור גרביים לא תואמות

  10/05/23 11:10

מזל שכבר היינו לקראת סוף המדרגות, ומזל שאני לא בכושר, כך שיכולתי להסתיר את הפליאה שבי בהתנשפות מוגזמת של סוף העלייה. אחר כך חשבתי על כך הרבה. למה זה כל כך הפריע לי? הרי אם היא הייתה שולחת לי הודעה, "היי, נגמרו החיתולים לבת שלי, אפשרי שניקח מהבת שלך עד סוף היום?", הייתי עונה לה, "בטח! מה השאלה בכלל". זה לא היה מפריע לי, להפך, הייתי שמחה לעזור לה. אז למה כשהיא לא שאלה התשובה שלי השתנתה?

במקום שבו אני גרה, אוהבים לתת דברים בחינם

אם זה ממרח שלא אהבו ומוסרים, אם זה מתנה שקיבלו ולא מתאימה להם, או בגד שהם יודעים שאין להם בו צורך, המקום הזה של נתינה ללא תמורה הוא ערך עליון של אנשי הקהילה אליה אני משתייכת. בהתחלה מאוד נהניתי מזה - לקחתי הכל, מה שבא ליד. התלהבתי שאני לא מוציאה כסף ובכל זאת חפצים במצב טוב מאוד ולפעמים אפילו חדש מגיעים לביתי, אך עם הזמן זה הפך מייגע. לא היה לי מקום בבית, לא היה לי שימוש בחפצים השונים, וראיתי שיש אנשים שזקוקים להם יותר. ביום אחד החלטתי שאני משנה את מיקומי בשרשרת הזו, התחלתי לפרסם דברים למסירה. ברגע הכל נלקח, המקבלים שמחו ואני שמחתי עוד יותר.

צילום: shutterstock

אבל התהליך הזה לא היה כזה פשוט. הדברים הראשונים שנתתי היו לי קשים, נקשרתי אליהם, הייתי צריכה לראות שהם נמסרים לידיים טובות. התעקשתי לתת את החפץ מהיידים שלי ולבקש מהלוקח שישמור עליו. לאט לאט, הבנתי שחלק מהיופי שבנתינה הוא תחושת האמון העוברת יחד עם החפץ. חלק מהאמון שבי נמסר ביחד עם החפץ, ואחרי הרבה זמן, הצלחתי למצוא מקום שאני שלמה איתו גם בלי לשמוע "תודה" מהצד השני, גם בלי לראות את תחושת הכבוד שזוג צעיר רוכש לחפץ חדש שקיבלו בחינם, גם בלי לתת הוראות שמירה וטיפול במה שמסרתי.

פתאום יש לי הרבה יותר מקום בלב, וגם בבית

תחושה של נתינה היא תחושה מדהימה. ההרגשה החמימה הזו בלב, החיוך הפנימי והרוגע, הלוואי והייתי יכולה להרגיש ככה כל החיים. הייתי רוצה להרגיש את התחושות האלו גם בלי לשמוע תודה מהצד השני. הייתי רוצה לחייך בפנים גם בלי שמבקשים את רשותי בכל פעם שנעזרים בי או בדבריי. לדעת שאני יכולה להיות חלק גם בלי לקחת חלק אקטיבי תמיד, שהאנשים שסביבי ידעו שהנתינה שבי לא מגיעה ממקום של קבלת כבוד אלא ממקום של אהבת האחר ואמון באחר. 

הלוואי ובפעם הבאה שאמא מהגן תגיד לי שהיא השתמשה בדברים שלי, זה לא יכניס אותי להלם. והלוואי ואחרי זה היום שלי ימשיך כרגיל, ואולי אני אוכל בפנים, בלב, לפרוש את הידיים בכל הכוח ולשמוח, כי יש בי מקום.

נתינה צילום: shutterstock