כמה אנחנו אוהבים אותם, את הילדים שלנו. לפעמים זה כואב מרוב שאנחנו אוהבים. כשמשהו קשה להם, אנחנו לא יודעים את נפשנו. חייבים לעזור, לתווך, להושיע. כמאמר המשורר "לספוג במקומו ת'קליע".
-
עוד באותו נושאחדשות טובות לאבות: חופשת לידה בתשלום מלא
11/05/22 15:25
בואו נדבר רגע על השמנה.
לא קל להיות בעלי עודף משקל בעולם שלנו. כל אדם שמן יכול לספר כמה הוא חווה את זה על בשרו, ואם לא די בכך- יש מסה גדולה של מחקר שתומכת בהבנה הזאת- שמנים סובלים מסטיגמות- ברחוב, במערכות יחסים, במקומות עבודה, במרפאה של רופא המשפחה שלהם. הם נתפסים כגרגרנים, חסרי עכבות, לא מאורגנים ואפילו כבעלי IQ נמוך יותר. יודעים מה הכי מטורף? שמנים בעצמם אוחזים בסטיגמות האלו לא פחות מאנשים בעלי משקל גוף תקין.
אז אם זה כזה קשה, למה אנשים לא מרזים כבר? כל מה שצריך לעשות זה אחד מהבאים: "לקחת את עצמי בידיים" או "לסגור את הפה" או "להפסיק לאכול שטויות". כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אם זה כל כך מעיב על החיים ומשפיע בכל כך הרבה תחומים, למה זה לא קורה כבר?
כל אדם שמן (סליחה שאני כותבת "שמן". אני יודעת שזה נחשב לא מנומס, אבל זה פשוט מה שזה) כועס על עצמו, מתוסכל מעצמו, אני לא בסדר, אני לא רצינית, אני כישלון. כמה פעמים ניסיתם ולא הצלחתם לרדת במשקל? ואם לא אתם אז וודאי כמה וכמה אנשים יקרים לליבכם כמהים לשינוי משמעותי במסת הגוף שלהם ולא מצליחים. כולם גרגרנים? חסרי עכבות? לא יוצלחים?
אין לנו דרך טובה לטפל בהשמנה בטווח ארוך
תשמעו, בואו נגיד רגע בקול את הסוד הגלוי הזה, טוב? אין לנו דרך טובה לטפל בהשמנה בטווח ארוך. פשוט אין. אנחנו מבינים באופן מאד חלקי את המנגנונים שגורמים להשמנה, יודעים שזה קשור באיזשהו אופן חלקי למה ואיך שאנחנו אוכלים ובזה, פחות או יותר, זה נגמר.
אני יודעת שכולנו מכירים אנשים שבאמת "לקחו את עצמם בידיים", עשו הקרבות גדולות, השתמשו בהמון משמעת עצמית ושינו את ה- BMI (מסת הגוף) שלהם בצורה משמעותית ואפילו הצליחו לשמר את זה. כמה אנשים כאלה אתם מכירים? המספרים מדברים על שיעורי הצלחה של כ- 3-5% מטיפול תזונתי. זה הכל.
כשאנחנו מחזיקים את המידע הזה בראש (אני יודעת שזה עושה כאב ראש, אבל תחזיקו איתי רגע מעמד), בואו נחזור רגע לילדים היקרים שלנו. נסתכל רגע על ילדינו השמנים או המשמינים (למי שקשה, תקראו להם עגלגלים, מלאים וכו'). אנחנו מאד רוצים להגן עליהם, מכל ה"כאפות" שהעולם יחטיף להם על המשקל הסורר שלהם. ואז אנחנו מוצאים את עצמנו מאד מגויסים למטרה אחת ויחידה- לעזור להם לרדת במשקל. מסבירים להם למה וכמה זה חשוב (אף פעם לא באמת מספרים על הפחדים האמיתיים שלנו. מדברים איתם רק על בריאות), לוקחים אותם לדיאטנית ילדים מקסימה ונחמדה ששוקלת אותם והמשקל מנפץ את כל מסווה הנעימות שיש בחדר- אני נכשל. אני לא טוב כמו שאני. אנחנו רושמים אותם לחוגי ספורט, שלפעמים הם ממש אוהבים ולפעמים זה עוד משהו שהם לא כל כך טובים בו. אנחנו אובדי עצות.
אבל הרי אנחנו בעצמנו מתוסכלים מהמשקל שלנו. גם רזים מתוסכלים, אגב. כולם חושבים שהם שמנים מידי, בלי קשר למשקל האובייקטיבי שלהם. ניסינו באלף ואחת דרכים ולא ירדנו או ירדנו ולא שמרנו. בכל זאת, אנחנו מצפים מהילדים לנו להצליח ? שילכו באותם שבילים פתלתלים שצעדנו בהם, גילינו שהם דרכים ללא מוצא , ולמרות שהלכו איתנו שם אלפי אנשים, אנחנו משוכנעים שהפגם הוא בנו ושהילדים שלנו יצליחו לרזות. בבקשה שיצליחו לרזות!
אני יודעת שלהשמנה יש סיבוכים בריאותיים משמעותיים, ולכן אני לא מציעה להזניח את הבעיה. ממש לא. אני חושבת שחשוב מאד מאד לשים את הבריאות של הבית שלנו במקום גבוה ולעשות בירור כנה ומעמיק- כמה הבית שלנו שמור? איך מתייחסים אצלנו לאוכל? איך נראה המזווה? המקרר? מה היחס לממתקים? זה עולם קשוח, שמעודד השמנה. חייבים להגן על הבתים שלנו, גם על הקהילות שלנו, מיצירה של השמנה, עד כמה שאפשר.
צריך לשים לב לשפה שלנו: איך אנחנו מתייחסים למשקל של עצמנו, כמה אנחנו עסוקים בו, איך אנחנו מתייחסים למשקל של אחרים? הילדים סופגים את זה ומבינים היטב את השפה, מי שהשמין שווה פחות. אנחנו חייבים לעשות כל מה שביכולתנו לעשות בתחומים האלה, אבל לא פחות חשוב מכך- להרפות מכל מה שלא ביכולתנו.
לא להעיר על כמויות, לא להפיל עליהם טיפולים ודיאטות, לא להילחץ כשהם משמינים, להצליח לראות את כל מה שהם- חמודים מצחיקים, מרשימים, טובי לב, אדיבים, מוכשרים, חכמים- כל ילד וסגולותיו- מעבר למשקל גופם. המשקל שלהם עוד ישתנה פעמים רבות בחייהם, כנראה. המתנה הגדולה ביותר שלנו תהיה, הידיעה הברורה שהם אהובים, אלופים ומלאי כוחות בכל משקל שהוא. המשקל לפעמים יעלה ולפעמים ירד, אבל תחושת הערך שלהם לא תתנדנד איתו, כי אותה הם קיבלו מאיתנו כמתנה יציבה ואיתנה, שאיש לא יוכל לה.
שנהיה בריאים!
הכותבת היא דיאטנית ילדים ומנחת הורים