1. חייבים לדבר על זה
לפעמים ההורים חושבים שהילדים לא מודעים לנושאים קשים וזה לא נכון. חשוב לייצר התייחסות למצבים קשים או טרגיים כי אחרת, הילדים ימלאו את החסר בדמיון המפותח שלהם, וכך יציירו לעצמם בראש תמונות מפחידות יותר מהמציאות. צריך להסביר שמישהו מוכר נהרג בפיגוע, או שהייתה מלחמה, כי הם גם ככה סופגים הכל מהסביבה, ואם לא נעשה זאת, הם יציירו מציאות אחרת.
2. שיח פתוח
ילד צריך להרגיש שיש שיח פתוח בבית סביב נושאים קשים. כלומר, לא מדברים על עניין כאוב רק בתנאים מסוימים (על הספה מאחורי דלת סגורה) אלא תמיד, בכל סיטואציה, גם ברכב וגם בתור ארוך. בכל פעם שמשהו מפריע לילד, לאו דווקא ביום הזיכרון, הוא צריך להרגיש שיש לו אפשרות לדבר על זה. לצערנו, המציאות הכואבת מוכיחה שאירועים ביטחוניים מתרחשים תמיד, והילד חייב לדעת שיש לו מול מי להציף את הנושא.
3. תיאור יבש
חשוב להסביר לילד מה קרה במילים פשוטות שמתארות את המציאות. בלי פירוט מיותר או תיאורים גרפיים. כמובן, להימנע מתמונות קשות או סרטונים שמתעדים את הפיגוע. גם למבוגרים אני ממליץ להימנע מתוכן כזה, זה לא עושה לנו טוב. אין צורך לדעת הכל. כדאי לספר לילדים שאכן היה פיגוע, מישהו נהרג, ובלי לרדת לפרטים, ולאפשר שאלות.
4. מדברים על הכל
הגישה של הילדים לנושאים מורכבים כמו יום הזיכרון או מוות נגזרת מהאווירה הכללית בבית. אם ילד יודע שאצלו במשפחה אפשר לדבר על הכל, ותמיד יקשיבו לו, הוא ירגיש פתיחות לדבר על זה. למשל, אלימות בין ילדים בבית הספר או עונש מהמורה. כשילד מספר מה קרה, אסור להאשים אותו, אלא לתת תחושה שמקשיבים ומאמינים לו. אין דבר כזה שאלה אסורה, הכל פתוח, וכך זה יעזור להם להתמודד גם עם טרימינולוגיה של מוות ושכול בימים כאלה.
5. להתאים את המסר
חשוב לא לשכוח להתאים את השיחה לגיל של הילדים. למשל, מחקרים מראים כי ילדים בגילים 6-7 כבר נמצאים בתקופת מעבר של היכולת הקוגנטיבית שלהם להבנה של מוות, ולכן כדאי לתת מענה הולם יותר. לציין את הכאב הנלווה לכך שאדם שהכרנו כבר לא יחזור. אפשר אפילו להזכיר את האמונה בתחיית המתים, מחקרים הוכיחו כי מעטפת דתית מסייעת לילדים בעיכול הנושא. ילדים מתחת לגיל הזה עדיין לא מבינים והם יותר מתעמקים בפרטים הטכניים כמו קבורה, איך זה להיות באדמה וכדומה.
הכותב הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת אריאל בשומרון