כרמל מעודה נכנסה היום לכלא לתקופה של תשע שנים וחצי אחרי שהורשעה בהתעללות בפעוטות בפעוטון אותו ניהלה בראש העין. ההורים של הילדים שהיו תחת טיפולה וסבלו מהתעללות שתועדה במצלמות הפעוטון היו שם בכת כניסתה, לשמוח את הצדק שנעשה עם ילדיהם שהיו הקורבנות ולסגור את הפרק בחייהם.
יצא לכם פעם לקחת את הילד לגן שעשועים, לשבת על הספסל המרוחק ולצפות בו משחק, בעוד ילד אחר, נניח, בן גילו מגיע משום מקום וחוטף לו את המשחק ששיחק בו או שמחטיף לא מכה ללא סיבה? יצא לכם להסתכל על האירוע ולקלל את הילד המחטיף בלבכם? אולי דמיינתם איך אתם קמים ומראים לו מה מקומו ומי ההורה של הילד הכאוב? אולי הצצתם לראות היכן ההורה שמלווה את אותו הבריון כדי לסמן להם שאתם ההורים של הקורבן ושכדאי שיתנצל? כמה דמיונות, כמה תרחישים על ילד בן גילו של ילדכם שבאופן טבעי החליט להשתמש בכלים שיש לו בשביל להעביר את המסר שלו.
ומה עם הילד שלכם? האם הוא נעלב? אולי נקווה שיחזיר לו מנה אחת אפיים? אולי שיבוא אלינו, להתנחם בין זרועותינו. רק שיעשה משהו, שיראה לנו שאנחנו כהורים שלו יכולים לסמוך עליו שעל כל תרחיש שיקרה לו אנחנו נהיה מעודכנים, שנראה ונזהה סימנים, מה עבר עליו במהלך כל היום ושכשהוא עונה לנו במילה הסתמית "כיף" לשאלה "איך היה" הוא באמת מתכוון לזה.
אז מה קורה כשכל מערכת האמון של ההורים, וילדים נפגעת? מה קורה כשאנחנו כל כך סומכים על הילד שלנו שיספר לנו מה עובר עליו במהלך היום ואנחנו כל כך מופתעים שבמשך תקופה ארוכה הילד שלנו סבל ולא הראה לנו שום סימן?
צילום: shutterstock
אם נחזור רגע אלינו, ליושבים בספסל בגינה וצופים באותו הילד שמכה את הבן שלנו, האינסטינקט הוא לרצות לעשות צדק, שהילד המכה יתבייש במעשיו ויקבל עונש. אבל מה קורה למערכת האמון בינינו לבין הילד שלנו? כמה לימדנו אותו לספר לנו, כמה לימדנו אותו להחזיר למי שמכה אותו או לספר למבוגר האחרי בשטח. אז מה קרה עכשיו לילד שלי? למה הוא לא שיתף אותי?
ההורים של פעוטון בייבי לאב, סגרו היום מעגל, כשהמטפלת המתעללת, הבריונית שהשתמשה בכוח שלה ובמרות שלה כנגד ילדים רכים חפים מכל פשע נכנסה לכמעט אסור לכלא. עכשיו זה זמן לחזור הביתה ולבנות מערכת אמון חדשה עם הילדים. הם לא עשו שום דבר רע, אבל טראומות, מתוקף היותן כאלו שמרעידות את האדמה עלינו אנו עומדים, משנה סדרי עולם. ואם יש משהו שהילדים צרכים לדעת, הוא לאו דווקא שהמטפלת המתעללת שלהם בכלא, היא דווקא העובדה שההורים שלהם נמצאים שם בשבילם. וזאת עבודה. על ההורים לצעוד עקב לצד אגודל כדי לוודא שהם מנגישים עבורם את בסיס האמון ביניהם וגם לדעת לסמוך על הילד שלהם. כי האינסטינקט הוא לערער על כל יציאה של הילד לגן או לחבר, אבל הבניה של האמון צריכה להיות מושתת על כך שהילד מאמין שוב בכם ולא פחות חשוב, אתם מאמינים בו.
תאמינו בילדים שלכם