בעקבות הפרסום על תכנים פדופיליים שמופצים בקבוצות וואטסאפ של נערות דתיות, הגיעו אליי כמה פניות של אנשים, חלקם בני נוער, שסיפרו שהבוט הזה חדר גם לקבוצת הוואטסאפ שלהם. כנראה שהסיפור הזה יותר גדול ממה שאנחנו יודעים. נערה אחת סיפרה לי שלפני כמה ימים היא נחשפה בעל כורחה לתמונות מזעזעות שנשלחו בוואטסאפ על ידי בוט שהשתלט על הנייד של חברה שלה, ושלח לכל הקבוצות שלה חומרים פורנוגרפיים.
-
עוד באותו נושאמזעזע: סרטונים פדופילים הופצו בקבוצת וואטסאפ של נערות דתיות
27/08/21 11:21
היא סיפרה שמאז התמונות לא יוצאות לה מהראש, ושאלה אותי האם חוץ מההמלצה לשתף מישהו, יש לי רעיון איך להתמודד. זה מה שכתבתי לה, אולי זה יעזור לעוד אנשים.
יקרה,
חשבתי על כמה דברים שאולי יוכלו להקל עלייך. אני חושבת שכשמדובר בחוויה כזאת, שיש בה רכיב טראומתי, מה שיכול לעזור לנו זו חוויה של קתרזיס. (קתרזיס זה אירוע רגשי מזוקק ומרוכז, שבו אנחנו חווים בעוצמה את מה שמעיק עלינו, את מה שקשה לו לבוא לידי ביטוי ביום. זו חוויה משחררת).
למשל, מה שעזר לי, אחרי שנחשפתי לתמונה הזו היה להקשיב בפול ווליום לשיר "חיית הברזל" של מאיר אריאל, בביצוע של ברי סחרוף.
מאיר אריאל ז"ל הוא אחד ממבקרי התרבות החריפים שהיו לנו. השיר הזה הוא פשוט זעקה על מה שהתרבות העכשווית מעוללת לנו. יש בו כמה משפטים שכששמעתי אותם, הרגשתי שהם מבטאים את מה שאני צורחת בתוכי, בעקבות ה"פיגוע ווטסאפ" הזה.
אופציה נוספת לחוויה של קתרזיס זה לכתוב. פשוט לשבת מול דף ריק או מול מסך ריק, ולכתוב את כל מה שאת מרגישה. כל מה שעולה לך בעקבות החשיפה של המראות הקשים האלה. את יכולה לכתוב באופן חופשי ובלי לצנזר את עצמך, מתוך ידיעה שאת לא מראה את זה לאף אחד.
אופציה נוספת, זה ליצור. אם יש תחום יצירה מסויים שאת מתחברת אליו, כמו למשל כתיבת שיר, ציור, שירה, נגינה... את יכולה פשוט לשפוך ביצירה שלך את כל מה שמתחולל בתוכך.
לגבי המחשבות והתמונות שרודפות אותך. אני משערת שניסית להתעלם מהן, ניסית לגרש אותן, וזה לא עבד בינתיים. בכל מקרה, כנראה שעם הזמן התמונות אמורות "לדהות" ולבסוף להיעלם. אבל אם את מרגישה שלא מספיק לך לגרש אותן או לתת לזמן לעשות את שלו, אז לדעתי אפשר לחלק את ההתמודדות לשני שלבים. אני אקרא להם "שלב העיבוד", ו"שלב ההתעלמות".
שלב ראשון - שלב העיבוד:
מחשבות או תמונות שרודפות אותנו, יכולות לשלוט בנו משום שיש בהן תוכן מחריד שמשתק אותנו והופך אותנו לחלשים מולן.
לכן בשלב הראשון, אנחנו צריכים לנטרל את החרדה שהן מעוררות בנו. זה אומר בשלב ראשון לתת להן מקום ולא להיבהל מהן. את יכולה לתת לתמונות לעלות במחשבתך, לתת להן להיות נוכחות שם ולשמוע את מה שהן מהדהדות בתוכך.
אני ממליצה גם לנסות לתמלל ביננו לבין עצמנו את מה שרואים בתמונות. אם התמונות עדיין ברורות בראש שלנו, ממש לעבור בתוך הראש תמונה תמונה ולומר במילים: בתמונה הזו רואים כך וכך. בתמונה הזו רואים כך וכך. לפעמים הדרך לעבד טראומה היא לתאר במילים את מה שקרה. גם כאן, המילים יכולות להכניס את הסיטואציה למשבצות שהן אמנם דוחות וקשות, אבל פחות מפחידות.
הרבנית אוריה מבורך צילום: באדיבות המצולמת
כשמדובר בתכנים מיניים בוטים, הרגשות שלנו מולם יכולים להיות שילוב של דחייה וגועל, יחד עם משיכה וסקרנות. בשלב הראשון, שלב העיבוד, תרשי לעצמך לחוש את כל סוגי הרגשות, בלי להיבהל מהן. גם כאן, את יכולה להשתמש במילים ולומר לעצמך: אני מרגישה כך וכך.
שימי לב: התמונות הללו יכולות גם ליצור אצלנו גירוי מיני. זה טבעי לחוש גירוי מול איברי גוף חשופים, אפילו אם מדובר בסיטואציה לא מוסרית ולא נעימה. אם את חשה גירוי, אל תיבהלי מזה.
השלב השני, שלב ההתעלמות:
קורה אחרי שאת מרגישה שעיבדת את מה שראית. כעת את יכולה להתחיל להתעלם מהתמונות הללו: בכל פעם שהתמונה עולה בדמיונך, תגרשי אותה. אפשר לעשות זאת מתוך רגש של אדישות, כעס, או חמלה, רק תבחרי מה הרגש שהכי מתאים לך. אדישות זה אומר "להעיף" את התמונה מהראש ולהמשיך בחיי היומיום כאילו לא קרה כלום.
כעס זה אומר לכעוס בתוכך על התמונה, על מי שיצר אותה, לגרש אותה במילים קשות. חמלה זה אומר להגיב לרע באמצעות טוב. במצב כזה, אולי תרגישי שאת דווקא מעדיפה לגרש אותה במילים עדינות ומחבקות. לומר לתמונה שאת מרחמת עליה, אבל היא מפריעה לך ולכן את לא מתייחסת אליה יותר.
אני מאמינה שתוך כמה ימים את כבר תרגישי שהתמונות פחות ופחות מפריעות לך, ופחות "רודפות" אותך.
אני שוב חוזרת על ההמלצה שלי לחפש מישהו לשתף אותו, עדיף מבוגר. אמא, אבא, אחות, מורה, יועצת. אם את מתלבטת איך היא תגיב, תדמייני את התגובה שלה. אם התגובה שעולה במוחך היא חיובית, כנראה את צודקת, כנראה שבאמת, גם במציאות, אם תפני אליה, תקבלי חיבוק והבנה ותמיכה.
בהצלחה אהובה. אני מחבקת אותך מרחוק.
(חיית הברזל).