בואו נדבר רגע על הכח הנשי באילימפיאדת טוקיו 2020, ואם להיות קצת יותר ספציפית, לינוי אשרם וסימון ביילס.
כשמסתכלים ממבט על, על התנאים, הסיטואציה שהביאה את שתי אלו לאן שהן הגיעו, מגלים אקלים מאוד ספציפי שאפשר ללמוד ממנו הרבה על הדרך. פחות על התוצאה. כן, התוצאה שם ללא ספק משחקת תפקיד משמעותי, אך הצמיחה והלמידה האמיתית טמונים בדרך.
אחד הדברים שאפשר ללמוד מהראיון עם הוריה של אשרם לאחר הזכיה, זו העובדה שלא משנה מה, הם עמדו מאחוריה כמו סלע איתן, היו קשובים לה ולצרכים שלה. הפיזיים והרגשיים כאחד.
לינוי אשרםצילום: Olivier Fitoussi/Flash90
כהורים, אנחנו חיים בשלושה מרחבי זמן- עבר הווה ועתיד. הרבה פעמים אנחנו עסוקים בלתקן את טעויות העבר כדי למנוע סיטואציות שאנחנו רואים כלא אידיאליות בעתיד, שאנחנו בעצם קצת מפספסים את ההווה. אנחנו כל כך דואגים למה יהיה אם הם לא יקומו לשיעור, לא ינקו אחריהם, לא ידברו ״כמו שצריך״ שאנחנו מאירים ומעירים עד שבשלב מסויים הקול הזה שלנו, הביקורת החיצונית עליהם הופכת להיות הקול הפנימי שלהם. ממש כמו פרסומת ברדיו שנשמע אותה עשרות פעמים תיחרט בזיכרון שלנו לעולמים.
הקול הפנימי הזה, הוא המצפן של הנפש שלנו. התפקיד שלו לשמש לנו כחבר הקרוב ביותר לעצות ומילה טובה, לטפיחה על השכם וליד מושכת למעלה כשצריך דחיפה. הוא זה שתפקידו להזכיר לנו שאחרי הגשם, זורחת השמש ואולי אפילו תתגלה קשת בענן. אבל אם הקול הפנימי הזה לא התנסה בלהיות קשוב לעצמו פשוט כי הוא התרגל שלא קשובים לו, לא בטוח שהוא רכש את הכישורים הנדרשים להיות החבר הטוב הזה שכל אחד צריך מבפנים.
דוגמא לקול פנימי יציב וחזק שהוא ממש אות ומופת לקולות הפנימיים באשר הם אפשר לראות בצורה בולטת אצל סימון ביילס.
לפני פחות משבוע חזרה ביילס, מדליסטית אולימפית, לארה״ב ובידה, מדלייה שביעית במספר . מדליית ארד.
בחשבון האינסטגרם שלה היא כתבה:
״בכלל לא כך דימיינתי או חלמתי,שהאולימפיאדה השנייה בה אשתתף תיראה, אבל אני מברכת על שאני מייצגת את ארצות הברית״.
