סגור

"אחות שלי נעלמה. היא כאן אבל היא לא איתנו"

"כי בא לי שיהיה טוב. כי בא לי שהכל יחזור לקדמותו. בא לי את החיים הטובים שאני מכירה. בא לי מחדש. בא לי את אחות שלי בחזרה" - המסע אל נבכי בריאות הנפש

יפעת בשן
ב בחשון התשפא
,
20 באוקטובר, 2020 9:45
אחיות

אחיותצילום: shutterstock

המסע הזה אל נבכי בריאות הנפש, הוא לא רק המסע שלי מול הילדה שלי. זה מסע של כל המשפחה, של כל החברים, של כל הקהילה, של כל מי שמכיר אותה ואותנו. היום אחותה כתבה לה מכתב. לא נגעתי:

"דיכאון. כעס. חרדה. אובדנות.

אי רצון. בעצם רצון למות ולא להיות פה יותר. רצון חולה. נפש חולה בגוף בריא שנחלש עם הזמן.

אחות שלי נעלמה. היא כאן אבל היא לא איתנו. אחות שלי היא לא הילדה שהכרתי, וגם לא הנערה.

וזה קשה. זו אחות שלי. זה משפחה. זה קשר דם. היא בשר ודם. הגוף שלה איתנו, אבל הנשמה כבר מזמן רצתה לעזוב. ניסתה חזק. ניסתה בכוח.

וזה עבד לה. היא הצליחה להכאיב מספיק לגוף כדי שייתיחסו אליה. ואז היא ניסתה שוב. היא לא באמת רצתה לפגוע. לפחות לא במי שסביבה.

היא לא רצתה לגרום למעגלים שלה להרגיש שחלק מהם חסר.

אבל חלק מהם חסר. וחלק מהם מנסה להתמודד. מכחישים, כועסים, מבולבלים. לא יודעים אם לדבר על זה או לא. לא רוצים לבאס. בעיקר רוצים שהכל יחזור להיות שלם. לא מבינים מה קרה ואיפה הם טעו בדרך. לא שזו אשמתם. אבל יש לנו נטייה להאשים את עצמנו.

והזמן עובר, והכל רגיל, אבל שום דבר לא רגיל. ילדה נעלמה וזה לא בסדר. הנשמה שלה מתמודדת עם ניסיון אדיר. אבל גם כל מי שסביבה. וכולם כואבים וכולם כאובים.

בלבול. בהלה. פחד. זה יקרה גם לי? זה קורה לכולם? ושואלים מסביב מה קורה, ומה איתה, וזה לא בשבילי, זה בשבילם. לדעת שהם שאלו. שלכאורה אכפת להם. אז אני לובשת חיוך ואומרת שהכל בסדר, כי זה מה שאנשים רוצים לשמוע, כי זה מה שאני רוצה להאמין בו.

כי בא לי שיהיה טוב. כי בא לי שהכל יחזור לקדמותו. בא לי את החיים הטובים שאני מכירה. בא לי מחדש. בא לי את אחות שלי בחזרה. בא לי חיים מלאים באנשים שרוצים לחיות. בא לי חיים עם אנשים שאוהבים את החיים, רוצים בהם, מעריכים אותם. בא לי לבכות. בא לי לצעוק. בא לי הכל. בא לי טוב. בא לי שאחות שלי תבריא. בא לי שאנשים יעריכו את החיים שלהם. בא לי שאנשים יחיו את החיים כל עוד יצר החיים והרצון לחיות פועל וגועש אצלם. בא לי שאנשים לא יגידו סתם שהם בדיכאון. בא לי טוב. בא לי שאחות שלי תבריא כבר ותחזור אליי, אלינו. בא לי שאני ארגיש בטוח לשהות ליד אחות שלי, להסתכל עליה, ללטף בעיניים, לא לשפוט, להגיד לה שיהיה בסדר. להגיד לעצמי שיהיה בסדר. לדעת שאיכשהו בסוף - יהיה רק טוב. להאיר לה ולנשמה שלה את הדרך ואת החיים. היא שרויה באפלה. הפנסים עדיין לא דולקים. פנס בודד נדלק. דוחק באחרים שידבקו באור שלו ובשמחה שהוא מביא איתו וידלקו גם.

לבכות כשצריך, לצחוק כל עוד אפשר. לחבק ולאהוב ולהגשים ולחיות. לא להתייאש בדרך.

בא לי משפחה שלמה. ארבעה אחים שמחים ובריאים ושמחים.

אני רוצה, אני מבקשת. תאיר לאחות שלי את הדרך הנכונה ואת החיים.

תחזיר אותה מאיבוד אליי, אלינו. בבקשה שהמשפחה תחזור להיות שלמה. בבקשה שנעריך את מה שיש לנו."

 

לכל הטורים של יפעת בשן

20.10.2020

1. מרגש מאוד! תודה על השיתוף (ליפעת)

תהיו חזקים, ורפואה שלמה ומהירה לילדה האהובה.

דווח על תגובה לא ראויה
20.10.2020

2. מכרי מקרוב. (קרוב מאד...)

אני הייתי שם. אני הייתי ה"אח האבוד". וזה קרה למרות תמיכה מלאה של מפשחה אוהבת ותומכת. לפעמים זה פשוט לא מספיק. לפעמים אתה מנסה להסתיר את המצוקות כדי לא להכביד על המשפחה האהובה (כי יש מספיק גם ככה) עד שאתה קורס. במקרה שלי, ה"קש ששבר את גב הגמל" היה מישהו שחשבתי שהוא חבר שלי ופניתי אליו לתמיכה חברית. לא הלעטתי אותו בצרות שלי, סתם רציתי שיחה חברית מעודדת, כמה מילים טובות. לא יותר. אבל זה היה יותר מדי עבור מישהו שאני הייתי לצידו בזמנים הלא פשוטים שלו... אני מדגיש את זה כי לפעמים אנשים לא קולטים איך משפטים פשוטים זה לפעמים ההבדל בין חיים ומוות. אני מדבר על להגיד "שלום", "בוקר טוב", "מה שלומך" או "לא יודע מה עובר עליך אבל תדע שאני תמיד פה בשבילך". זהו, לא צריך שיחת נפש עמוקה עד השעות הקטנות של הלילה. משפט אחד וזהו. מילה אחת.
כשאנשים אומרים "אני בדיכאון" סתם כי הם לא שתו קפה בבוקר - זה מעצבן. אנשים לא מכירים מה זה דיכאון אמיתי. זה להיות מת מהלך, אפילו עם חיוך בחוץ.

מספרים שאפרים קישון הגדיר פעם נודניק כמישהו שכאשר שואלים אותו "מה שלומך" הוא עונה את התשובה האמיתית. אתם יודעים, יתכן והחבר שלכם נודניק. מי שמתעלם מהתשובה הזו יכול למצוא את עצמו כשופך דמים. לא פחות. אתם ממהרים? תגידו מילה טובה (אמיתית) ותזכרו להתקשר כשיהיה לכם זמן רק בשביל להגיד שלום.

תמיד יש לאנשים זמן בשביל כסף ופגישות עבודה חשובות. רק ל"אנשים" אומרים "אין לי זמן בשבילך".

לצערי אין לי משהו מעבר לומר. ראיתי דיכאון בצד שמנסה לטפל וגם בצד שעובר את זה בצורה חריפה ואיומה. חוץ מסבלנות, אין לי מה לומר. מה שכן יש לי לומר זה לכל האנשים מסביב, האלה ששואלים "מה שלומך" ולא באמת רוצים לשמווע תשובה אמיתית.

דווח על תגובה לא ראויה
20.10.2020

3. מכרי מקרוב. (קרוב מאד...)

אני הייתי שם. אני הייתי ה"אח האבוד". וזה קרה למרות תמיכה מלאה של מפשחה אוהבת ותומכת. לפעמים זה פשוט לא מספיק. לפעמים אתה מנסה להסתיר את המצוקות כדי לא להכביד על המשפחה האהובה (כי יש מספיק גם ככה) עד שאתה קורס. במקרה שלי, ה"קש ששבר את גב הגמל" היה מישהו שחשבתי שהוא חבר שלי ופניתי אליו לתמיכה חברית. לא הלעטתי אותו בצרות שלי, סתם רציתי שיחה חברית מעודדת, כמה מילים טובות. לא יותר. אבל זה היה יותר מדי עבור מישהו שאני הייתי לצידו בזמנים הלא פשוטים שלו... אני מדגיש את זה כי לפעמים אנשים לא קולטים איך משפטים פשוטים זה לפעמים ההבדל בין חיים ומוות. אני מדבר על להגיד "שלום", "בוקר טוב", "מה שלומך" או "לא יודע מה עובר עליך אבל תדע שאני תמיד פה בשבילך". זהו, לא צריך שיחת נפש עמוקה עד השעות הקטנות של הלילה. משפט אחד וזהו. מילה אחת.
כשאנשים אומרים "אני בדיכאון" סתם כי הם לא שתו קפה בבוקר - זה מעצבן. אנשים לא מכירים מה זה דיכאון אמיתי. זה להיות מת מהלך, אפילו עם חיוך בחוץ.

מספרים שאפרים קישון הגדיר פעם נודניק כמישהו שכאשר שואלים אותו "מה שלומך" הוא עונה את התשובה האמיתית. אתם יודעים, יתכן והחבר שלכם נודניק. מי שמתעלם מהתשובה הזו יכול למצוא את עצמו כשופך דמים. לא פחות. אתם ממהרים? תגידו מילה טובה (אמיתית) ותזכרו להתקשר כשיהיה לכם זמן רק בשביל להגיד שלום.

תמיד יש לאנשים זמן בשביל כסף ופגישות עבודה חשובות. רק ל"אנשים" אומרים "אין לי זמן בשבילך".

לצערי אין לי משהו מעבר לומר. ראיתי דיכאון בצד שמנסה לטפל וגם בצד שעובר את זה בצורה חריפה ואיומה. חוץ מסבלנות, אין לי מה לומר. מה שכן יש לי לומר זה לכל האנשים מסביב, האלה ששואלים "מה שלומך" ולא באמת רוצים לשמווע תשובה אמיתית.

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בחירות  צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90

סקר מנדטים: ימינה מתחזקת, הפער מהליכוד נשמר

קרא עוד