חנה טרומר, בת 73, שכלה את בנה הצעיר שנפטר מסרטן הסרקומה. ואז היא אובחנה עם לוקמיה חריפה עם 2 מוטציות. למרות הכל והגיל- החליטה להילחם ולעבור תהליך של השתלת מח עצם. עכשיו רק היה צריך למצוא עבורה תורם מתאים. ואז עמית קיבל הודעה מהמאגר של עזר מציון שהוא נמצא מתאים לתרומה. המכתב המרגש שהקריאה לו חנה אחרי התהליך כשנפגשו לראשונה מספר את הסיפור כולו.
"עמית, תורם שלי יקר,
"שמי טרומר חנה. אני בת שבעים ושלוש ולצורך העניין לגיל שלי יש משמעות רבה. לפני כשנה וחצי הובהלתי לבית חולים בגין נפיחות ברגל. לאחר בדיקות דם ראשוניות במיון אמר לי הרופא שיש טעות בפענוח בדיקת הדם שלי כי אין בנמצא אנשים חיים שבדמם כמות כזו גדולה של לויקוציטים. בדיקת דם נוספת אישרה את הקודמת, הבדיקות הורחבו ואובחנה לוקמיה חריפה, עם שתי מוטציות. מחלה שאיימה על חיי, השתוללה בקרבי והכניסה את חיי להילוך גבוה ומסחרר. הועברתי מבית חולים נהריה לרמב"ם, שלושה מחזורי כימותרפיה באשפוז ובידוד, טיפולים ביולוגיים, המון תרופות. מצבי השתפר ודיברו על השתלה, מצבי החמיר ודיברו על טיפול תומך בלבד, ושוב השתפר והתבקשתי לתת הסכמתי להשתלה.
"כאן המקום להתייחס לגילי, הייתי צפויה לקשיים וארבו לי סכנות רבות בגין ההשתלה, ביניהם האפשרות שגופי לא יעמוד בתהליך ולא אצא ממנו בחיים.
"בעוד מרבית החולים מייחלים להשתלה מצילת החיים ולתורם הגואל, המצב אצלי היה שונה. פניי טרם יבשו מדמעות על מות בני הצעיר מסרטן הסרקומה. העובדה המרה שכל מה שעשינו ושעשו למענו הרופאים לא הועילו, עוררה בי פקפוק בהצלחת התהליך שלי, וספק אם בכלל כדאי להיכנס לזה. החלטתי לעבור השתלת מח עצם, מתן סיכוי לחיים הרגיש נכון יותר מויתור מראש, אפילו בגילי... וטרם פרסמתי מאות שירים שבמגירתי.
"אבל האם מישהו ירצה לתרום לאישה בגילי?
"מי מבין את תעתועי החיים? התקופה רוויית הייסורים שחוויתי במהלך מחלתי, מסתמנת גם כתקופה הכי ממוזלת בחיי. חולייה ראשונה בשרשרת המזל שלי הייתה האיבחון בבית חולים נהרייה והחלטתם המיידית לאפשר לי את הטיפול המוכר הטוב ביותר ברמב"ם...ואז בדיוק נכנסה לסל הבריאות תרופה ביולוגית חדשה שהצטרכתי לקבל...אחר כך שהיתי בחדרי בידוד עם נוף לים, מה שירכך את חווית הבדידות...ומאז ההשתלה מלווה אותי רופאה נפלאה שאין כמותה. אבל מזלי הגדול ביותר היית אתה, עמית היקר, שנמצאת בעל התאמה מלאה ונכונות להיות זמין כשנזקקתי, ובלעדיך כמובן, שום דבר לא היה אפשרי.
"כמה חשבתי עליך...כמה איחלתי לך טוב...כמה דאגתי שלא תסבול בגללי...כמה חרדתי שמסיבה כלשהי תחזור בך מהחלטתך, או לא יתאפשר לך להמשיך עד תום התהליך. אבל אתה נאמן ומסור לרעיון עברת את כל השלבים הקשים שבית החולים הכתיב לך בנתינה נדיבה נטולת אנוכיות, והכול למען אישה זרה שיש שיגידו שכבר חיה את חייה. הצלת אותי, הצלת לבעלי את אישתו, לבניי את אימם, לנכדי את סבתו, לאחייניי את דודתם, לגיסיי את גיסתם, לחבריי את חברתם. ומי שמציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.
"והנה אני כאן, דמך הבריא זורם בעורקיי ומרגישה טוב. ואני מבקשת להרעיף עליך את כל האהבה לה אתה ראוי. שפתיי משגרות "המון תודה" וליבי נחמץ מהאמירה הקטנה והנדושה. ובא לי לצעוק מעל גגות העיר מלות תודה ענקיות, משמעותיות, בעלות עוצמה, כאלה שיצמררו את שומעיהם ויהדהדו באוזניהם ויחדרו ללבך וללבם בגין כוונתם הרבה והטהורה ובגודל אסירות התודה הכנים שבהן. ולשבח את "עזר מציון" מפעל חיים לתפארת המגשר בין חולה לתורם. ובא לי לטלטל את האנשים משלוותם עד שיראו איזה כוח אדיר נמצא בידיהם ואיזו מצווה גדולה ביכולתם לעשות על ידי תרומה, כשאתה עמית היקר, משמש מודל לחיקוי.
אתה לא רק בעצמותיי, אתה בליבי, לטובה, לעד. חנה טרומר"