זה קורה לאט לאט... השרוול או החצאית מתחילים להתקצר, החולצות חוזרות בליווי ריחות סיגריות ומוסתרות בתוך סל הכביסה, ובעיקר – הילדים עצמם מסתובבים יותר ויותר מחוץ לבית, עד השעות הקטנות של הלילה, או סגורים בחדרם, וממעטים להופיע בסלון ולשבת עם כל המשפחה. גם כשהשינויים לא דרמטיים וקיצוניים מאד – לפעמים גם שינוי של המוסיקה הנשמעת באוזניות או של משחקי המחשב עשוי לגרום לריחוק מאיתנו ההורים.
מה קורה שם בדיוק? האם הם מפסיקים לאהוב אותנו?
גיל התבגרות מאופיין בשינויים רבים: פיזיולוגים, רגשיים וחברתיים. שינויים אלו יוצרים תהליכים מורכבים אצל ילדנו, ואנחנו ההורים עומדים נבוכים וחסרי כלים להתמודד איתם. אחד השינויים המשמעותיים ביותר הוא השינוי החברתי, או נכון יותר - שינוי היחס של המתבגר לחברה, והוא גם זה שעלול לשנות את מפת היחסים שלנו עם ילדינו.
מתבגר או מתבגרת חייבים חברה. זה אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הגיל הזה. הסיבה לכך שהמתבגרים משתוקקים כל-כך להיות עם חבריהם נובעת מתחושת העצמאות שהם מרגישים עם חבריהם. זוהי גם חברת השווים וגם המקום בו "אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות", ואלו הדברים החשובים ביותר למתבגרים, ולכן הם מעדיפים לבלות זמן עם חברים ולא עם משפחתם וההורים. בילוי הזמן המשותך מביא כמובן גם להשפעה מוגברת של החברה על כל מתבגר ומתבגרת. במקרים רבים הם עלולים להיכנע ללחצים ולעשות דברים שלא בדיוק למדו בבית. אבל שוב – זה הגיל.
השפעה חברתית היא כמובן לאו דווקא רעה, אך היא עלולה להתפתח במהירות למקומות שלא חשבנו עליהם, והיא זו שמביאה בדרך-כלל לשינוי הרגלי הלבוש, המראה, בלימודים וניצול זמן הפנאי. וכשהשינויים הללו הולכים קצת רחוק מדי, זהו השלב בו אנחנו נפגשים...
לפעמים הורים מגיעים כשהם מבוהלים. ילד מבחוץ לבית מעורר אצלם את כל הנורות האדומות והם מבקשים "פיתרון מהיר לבעיה". אבל אין פיתרון מהיר ל"בעיה". מה שצריך לעשות זה להסתכל על התהליך קצת יותר מלמעלה, תוך שינוי נקודת המבט.
הורים נוטים לחשוב שבילוי של מתבגרים שעות רבות מאד ביממה מחוץ לבית, ולפעמים אפילו ימים רבים, מביעים חוסר קשר עם הבית, או רומזים לכך שהילדים האהובים הפסיקו לאהוב אותם, ושאוטוטו ניתק הקשר ביניהם, כי הם שמים רק על החברים שלהם.
אבל האמת מורכבת יותר. במפגשיי עם הורים אני משתדל לעבוד על הבנה מעמיקה יותר של התפקיד ההורי בתקופה הזו. ילדים קטנים דורשים קשר אינטנסיבי, חיבוק כמעט-תמידי, ויחס של 24/7. כשהם גדלים – הם צריכים משהו אחר לגמרי. להמשיך ולספק להם את מה שהם היו צריכים כשהם היו צעירים יותר – זה כמו להמשיך להאכיל אותם במטרנה. זה פשוט לא יילך, ולא יעזור.
אבל המרחק הזה שהמתבגרים שלנו צריכים הוא לא ריחוק. המרחק הוא לא הבעיה אלא צורת הקשר החדשה המתאימה לגיל הזה. והתפקיד המחודש הוא לקבל את המרחק הזה, ולהבין את הצורך של המתבגר שלנו בו. כלומר המשימה שלנו פשוט משתנה, ודורשת מעכשיו יכולת הורית חדשה: לתת ספייס, מרחב, אוויר לנשימה למתבגרים שלנו, ולזכור שוב שהמרחק הזה הוא לא ריחוק. הוא המטרנה שלהם כעת. זה מה שהם צריכים מאיתנו וכך אנחנו אוהבים אותם הכי טוב שאפשר.
גם כשהילדים מסתובבים מחוץ לבית, מתלבשים שונה, מבלים שונה ומתנהגים שונה – הוריהם חשובים להם מאד מאד. נכון שזה לא נראה ככה, ואולי אפילו נראה הפוך, אבל זו המציאות. כמו שההורים שואלים האם עדיין אוהבים אותם כך בדיוק שואלים גם המתבגרים איתם אני נפגש: האם אבא מעריך אותי עדיין? למה אמא שלי לא יכולה לקבל אותי כמו שאני? אלו שאלות שמבטאות צורך עז בקשר ובאהבה.
המשימה שלנו אם כן היא עדינה ומורכבת. פעם היינו יכולים להחליט לילדים מה לעשות, וכעת אנחנו נאלצים לסגת לאחור וליצור מרחק. המרחק הזה נדרש כדי לפתח עצמאות, אבל הוא לא ואקום. ההשפעה שלנו לא נפסקת לשנייה אלא עוברת תהליך עמוק יותר, מהות הקשר שלנו לילדנו הולכת ומתעצמת בצורה שונה ממה שהיינו רגילים אליו עד עתה, והמשימה שלנו נהיית מורכבת יותר, ובעז"ה עוד נכתוב בעתיד כל הדרך שיש לעשות כדי לתקשר נכון עם הילדים גם מבעד למרחק. אבל זכרו תמיד: מרחק אינו ריחוק!
רפאל שטראוס הוא מטפל מוסמך בפסיכודרמה (MA) המתמחה בבני נוער