תודה לאל, היא מחייכת

ביום שהיא חייכה אלי, התרחב לי הלב מאהבה ואושר. סם החיים הממכר התחיל לזרום לי שוב בעורקים ונדהמתי מכמות הכח שאפשר לשאוב מבן אדם כל כך קטן. תודה שהזכרת לי את כוחו של חיוך

חדשות כיפה טליה אברמוביץ 20/12/12 12:51 ז בטבת התשעג

תודה לאל, היא מחייכת

הנסיכה מחייכת, תודה לאל. הנסיכה הקטנה החליטה שאולי זה דווקא לא כזה נורא שאני אמא שלה, בשביל להכיר לי תודה בחיוך. אין לתאר את התחושה המרוממת, הממלאת והמספקת של חיוך קטן בן 5 שבועות. אין להסביר את ההתמכרות לפניי המלאך הקטנות האלו, כשהן מכוונות ישירות אליך בהנאה. ובנינו? כשזה קורה לך לפני שזה קורה ליד ימינך - את פי כמה וכמה הרבה יותר מבסוטית. אבל זה שיישאר בינינו.

ואני מתחילה בזה בשביל ליצוק קצת אופטימיות לפני הקטע הבא. בסוף, אני מבטיחה שנסיים טוב, אז אל תנטשו עכשיו.

תראו, כמבוגרים, לפעמים קורים לכולנו דברים שמעלימים לנו את החיוך מהפנים, גם אם באופן תמים הייתי בטוחה שחיוך זה משהו שלא נמחק ושזו תכונת אופי בלתי ניתנת להסרה.

זה יכול להיגרם מדבר קטן ושולי אבל זו עלולה להיות גם לבנה מכבידה... ובבת אחת האור שקורן מאיתנו - מת. חיוך הוא לא רק עיקום פיזי של הפה, הוא מקרין על משהו שמתחולל עמוק בתוך תוכנו, הוא ראי למה שפועם לנו בפנים, ובלעדיו לא נותר לנו אלא לחוש ריקנות. בכוחו של חיוך יש בכדי לרומם אותך עצמך ויש בו בכדי לקרב את הסובבים אותך, לכן בלעדיו הבדידות גדולה מאוד. כשהוא היה חלק בלתי נפרד ממך, אתה נשאר אבוד.

סבתא שלי ז"ל תמיד אמרה לנו שהדבר הכי חשוב (אחרי הבריאות, כמובן) זה מראה העיניים והשיניים. בחיי. ככה היא הייתה אומרת. עיניים בשביל שייראו בהן את היופי שלהן ואת היופי שלך עצמך - ככה זה ברושם ראשוני, והשיניים בשביל שכשתחייך, החיוך יהיה מושלם. סבתא שלי הייתה מאמינה מאוד גדולה במצב רוח טוב (וברושם ראשוני בשביל שנתחתן כבר!).

ולמה אני מבלבלת לכם את המח על סבתא שלי האהובה ועל הרבה מאוד פסיכולוגיה בגרוש? הו, אז ככה - בתקופת ההיריון האחרונה שלי עברתי ימים לא פשוטים בכלל, בהם לא נותר לי הרבה מלבד לשאת תפילה לבורא עולם ולהתפלל שהימים יעברו ויביאו עמם בשורות טובות והקלה. מצב הרוח הפך להיות עגמומי, שלא לדבר על החיוך שהווה את הסמל המסחרי שלי.

זה לעצום עיניים, לנסות לחשוב על דברים טובים, אבל לא למצוא שם דבר למעט הרבה מאוד פחד. אז במקום זה הנחתי שתי ידיים על הבטן והרגשתי אותה בועטת. סוג של נחמה. הזמן עבר לאט מדי ולא ממש ראיתי את האור בקצה המנהרה. ואז היא נולדה. ב"ה. הודיה יום יומית. אור ורוד וקסום שכולו רוך ומתיקות.

המתח של החודשים שקדמו ליום הזה, התחיל להתפוגג ולמרות שזיכרון הימים ההם עוד השאיר טעם רע בפה, הרווחה הייתה גדולה. רציתי גם להאמין שאשתחרר מבית החולים פחות פולניה, היסטרית ומודאגת... ויותר - מחויכת. אבל את זה לא הוציאו ממני בזמן הניתוח הקיסרי.

וככה התחיל המרוץ אחרי החיוך הראשון שלה, שטומן בחובו את החזרת החיוך שלי עצמי.

מהיום שהגענו הביתה רכנתי מעל האפרוחית והתחננתי לחיוך. מה לא עשיתי למען זה? שרתי, רקדתי, נישקתי ודיגדגתי... ובעיקר - עטפתי באהבה. וכשזה לא הגיע החלטתי שהחודשים הלא פשוטים שעברו עלי - חדרו את השיליה ישירות אל לב הרגשות של הקטנה שלי.

כולם אומרים לך, כשאת בהריון, שהעובר חש ומקבל את הכל. אז אם זה ככה, זה רק הגיוני שהיא לא תדע לחייך. שהיא בעצם מראה לי, באין חיוך שלה, שזה מה שלימדתי אותה. להיות פולניה מתוחה ועצבנית. ולפני כמה ימים... כשממש לא התאמצתי, זה הגיע.

היא חייכה אלי חיוך גדול עם עיניים צוחקות, כאילו מדברת אלי ומסבירה לי בדרכה שלה שלפעמים לא צריך לעבוד כל כך קשה בשביל לחייך - צריך רק להאמין שזה יבוא מבפנים, שזה אפשרי ולרצות את זה מספיק חזק. ושאם היא יכולה אז גם אני. שאם זה לא עבר את השיליה והיא ב"ה מחייכת - אז אפשר כבר להניח לכל השטויות שהעסיקו אותי ולהתקדם קדימה. או במילים אחרות - היא בטח הציצה בתמונת הפרופיל שלי בפייסבוק ואמרה לי שהרבה יותר יפה לי ככה.

ביום שהיא חייכה אלי, התרחב לי הלב מאהבה ואושר. סם החיים הממכר התחיל לזרום לי שוב בעורקים ונדהמתי מכמות הכח שאפשר לשאוב מבן אדם כל כך קטן. אוהבת אותך, מלאך קטן של אמא. תודה שהזכרת לי מה הוא כוחו של חיוך. תודה לך עליך.

ועכשיו, משאני מסוגלת, שולחת לך חזרה חיוך מלא תקווה, ודיר בלק - תחייכי חזרה עם שיניים ועיניים יפות. סבתא רבא שלך טענה שככה מדלגים על כל המהמורות ומביאים גם על הדרך חתן חתיך.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן