ילד שלי, היום הלכנו להכיר את הגן החדש שלך. היו שם החששות, התחושות, הרגשות. והלא נודע, נודע לנו לראשונה. ולו לרגע חטוף.
בלט לי שם דבר אחד, שאותו אני רוצה לכתוב לך, בפומבי.
בלט לי מנעד השוני שבין ההורים שהיו בגן באותה נקודת זמן. בלטה לי העובדה, החיצונית משהו, אבל זו שמעידה גם על עולם החלטות שלם מאחוריה - שלא כל האמהות בגן מתלבשות בדיוק כמו אמא שלך. ממש לא. ממש ממש לא.
ילד שלי, הלבוש הוא הפרט השולי, אבל אתה גדל, ועם הזמן אתה תבין שמאחורי הלבוש יש קוד התנהגות, וקוד דיבור וקודים שונים. אנשים שונים גדלים בתרבויות שונות, עם אמונות מגוונות ועם ערכים סותרים לעיתים.
והטבעי, הפשוט וההגיוני- היה לחפש גן שבו כל הילדים יהיו דומים לנו, ככל הניתן. כך העולם נוהג. לא רק בחברה שלנו, כך העולם נוהג. נקודה. זה הגיוני, זה טבעי, זה מתבקש.
אבל בחרנו אחרת, ילד. בחרנו להיות חלק מקהילה, שדואגת לכך שהאמהות של הילדים בגנים לא יראו אותו דבר. במודע. בחרנו להיות חלק מקהילה שתדאג לכך, גם בע"ה, בשנים הבאות, כשתגיע לבית הספר. לא מתוך תחושת הקרבה. לא מתוך מסירות נפש. מתוך אמונה פנימית, משוכנעת - שכך נכון.
ילד שלי, אנחנו מאמינים גדולים בבית שלנו. בבית אנחנו לומדים פרקי אבות ותהילים, וסיפורי תורה. בבית אנחנו משתדלים לחנך לערכי נתינה וחסד. אבל אנחנו מאמינים שאי אפשר להיות יהודי שלם, ירא שמיים אמיתי, ארץ-ישראלי, מתוך הסתגרות בגטו האישי- חברתי-תרבותי. ומה שנכון לנו, נכון גם לילד בגיל 4. נכון, ילד, זה אומר שיהיה לנו קושי אולי בהתמודדויות שונות (ימי הולדת, הזמנות לבתים, תרבות דיבור וכו'). נכון.
אבל זו דרכנו לחנך אותך להיות אדם טוב יותר, שלם יותר. יהודי יותר.
ילד שלי, בהצלחה בגן. אתן לך יד עד אליו, ואמא תתן לך יד בסופו של היום. בתוך הגן- אתה תשלב את ידך בידם של אחרים, שונים ממך. אתה תלמד שגם הם... גם הם אחים.