1.
לפעמים מתחשק לי לחזור להיות בתוך העבר הרחוק.
ההוא, הרחוק, בו לא היו טלפונים ומיילים.
העבר הרחוק בו בשביל להראות למישהו שאתה מתעניין
בו ישבת עם עצמך חצי שעה והשקעת בה את כל כולך בכתיבת מכתב לזולתך.
ירקתי את דמעותיך וגעגועיך אל תוך הנייר החלק ויצאת גדול.
אם כתבת אחד כזה כל חודש, לבטח נחשבת לאיש חברותי ביותר.
2.
לפעמים אני תוהה לעצמי האם אנשי העבר הקדום שהשתמשו ביונות דואר
או אפילו אלו המתקדמים ששלחו בולים וגלויות, היו חכמים פחות מאיתנו?
האם הם לא יכלו להמציא בעצמם את הוואטסאפ והפייסבוק, או לכל הפחות
את הפקס?
מדוע התעקשו חכמי קדם שעד היום אנו נתלים בחכמתם בנושאי פילוסופיה, פסיכולוגיה
ורפואה להיות כל כך תקועים לכאורה מבחינת תקשורת בין בני אדם?
כלום לא יכלו להשקיע מעט ממוחם בלתת דרור ליונות הדואר
ולהמציא איזה טלפון כלשהו או דואר חצי אלקטרוני העובד על אותות מורס?
האם היו כה טיפשים? לא יתכן.
3.
ואז ברגע של חולשה מודרנית הבנתי את הכל.
זה קרה ברגע שלא הייתי מסוגל לשלוח הודעה כתובה למישהו,
וגם בפייסבוק ובמייל הצטברו הודעות על גבי פיקסלים שלא היה לי הפנאי להשיב להן
כגמולן וייסורי מצפוני החלו לנקר בי כנקור לטאה את ירק השדה.
ההודעות אמנם היו נחמדות ומחייכות, אך לא היה לי הכוח הנפשי לשאת בעול הזה.
עול הנחמדות המודרנית, זו שמאלצת אותך לשחרר סמיילים בלי באמת לחייך,
להגיד תודה רבה-רבה-רבה גם אם אתה לא חש צורך להעניק גרם של הודאה,
ולאחל שנות-טובות וחגים-שמחים בתפוצת נאטו לכל מכרי מכריך
רק כדי לתחזק את הנחמד שבך כלפי העולם.
4.
המודרניזציה התקשורתית, לכאורה, מענגת את חיינו לא פעם.
הגעגוע מת וכל באי עולם עוברים לפנינו כבני מרון באנשי הקשר בפייסבוק.
אין צורך לערוג לקשר כלשהו, הכל מונח עלי פיד מעשה דבר יום ביומו.
אנחנו יודעים הכל על שברי ידידנו, ומשפחתנו כמונחת בקופסה לפנינו בכל עת.
שאלת ה'מה חדש' מתה ממזמן מעודף חמצן והתעניינות סטטוסים.
אבל למען השם, לא פעם אין לנו פה להשיב ולא ידיים לכתוב הודעות.
וכשאנחנו מנסים להסביר שלא יכולנו או שהיינו עסוקים ולכן לא הגבנו במהירות
לזולתנו, אנחנו מגלים שמישהו בצד השני לא באמת מבין אותנו למרות רבבות הסמיילים
שהוא ממשיך לשלוח לנו...
אנחנו תקועים בין הפטיש לפטיש.
מצד אחד אנחנו כל כך זקוקים לטכנולוגיה המידית הזו בשביל להשיג קצת עונג קשרים
חברתיים לעצמנו בעת שאנו זקוקים להם.
ומאידך, לעיתים מזומנות כל הרעש הזה בראש לא מאפשר לנו להתייחס בכלל לעוד
הודעה אחוזת טירוף סימני קריאה על גבה של המילה דחוף (!!!!).
5.
וגם אם לא ענינו במהירות הבזק להודעה או לא חזרנו לטלפון כטיל בליסטי,
והצלחנו לשרוד חברתית עד למחרת, מיד נדרש מאיתנו חברתית לתפקד ולהשיב.
כי בשביל מה יש לך טלפון? ולמה יש לך מייל ופייסבוק?
אז זהו, שהם נבראו בשביל לעזור לאדם המחזיק בהם ולא בשביל לעייף אותו.
המשפט המזעזע: 'מה, לא הייתה לך דקה לענות לי?' הוא לכאורה משפט מחמיא
לב, צמא למעט תשומת לב בסיסית ו'כיף' חברי, אך יש בו בורות עמוקים של חוסר הבנה
בצרכי האדם השפוי; צורך למעט שקט.
והתשובה האמיתית ששת קוראיי הנאמנים, לאדם התמה לגבי חוסר הענותכם בטלפון
היא לא התנצלות והסבר לעצמכם מדוע לא ענית לו.
בשום פנים ואופן לא. התשובה הנכונה היא שלא היה לכם כוח ופנאי נפשי
לענות, זה הכל.
כי לענות לטלפון ולסמס או לשלוח מייל זה לא רק השתי דקות שבהן עסקת במתן תשובה,
זה הכוח הנפשי שהוצאת בגין היחס שהענקת לזולתך.
מצווה גדולה להיות טוב לכולם ולהתייחס לעולם בטוב לבב,
אבל אך ורק כשיש כוח נפשי בשביל לבצע את זה.
בגלל זה מתחשק לי לחזור ליונות דואר, אתה כותב מכתב בכל נפשך
(ולא תוך כדי שאתה קורא מיילים אחרים), שולח בהתרגשות (ולא מצייר סמיילי שטחי
חסר לב) ומחזיר לשולחיך מכתבים בלי להתנצל למה זה הגיע רק אחרי שבועיים.
במכתבי התקשורת של פעם הייתה תקשורת אנושית שלא סוחטת את הלב שלך.
היה אמנם געגוע וחוסר זמינות משווע ולזה מן הסתם התרגלו.
אבל לא היה שגעון חברתי שמכריח אותך להיות חלק ממנו,
גם אם אתה מרגיש שאתה נחנק.
החכמים של אז הבינו שמערכת אנושית לא יכולה להתמודד עם כל הרעש והצלצולים הללו.
פשוט לא מסוגלת. ולמי שלא מתחשק לברוח מכמה קבוצות וואטסאפ ולא עושה זאת
כי לא נעים לא - שירים את ידו.
להזמנת מופעים של נדב גלעד גדליה:
http://tinyurl.com/MOFAIM-NADAV-GILAD
או חפשו 'נדב גלעד' בפייסבוק.
לתגובות: gilinada@gmail.com