היה דם בכל מקום והוא פירפר. הזדעזעתי מול המראה הנורא, אבל ידעתי שאין דרך אחרת. רגשות אשמה? בטח. ובגדול. כל זה לא היה קורה אם לא הייתי עושה את הטעות הקריטית הזו.
אבל עשיתי אותה. ועכשיו, מישהו אחר משלם את המחיר. נכון, זו חיה. זו חיה שנשחטת, נחתכת ומוקרבת על המזבח, עם האיברים הפנימיים והדם ו...קשה לי לראות את זה. אבל אני בטוח שפעם הבאה שאני אעמוד מול התאווה לחטא, אני אזכר בטקס המחריד הזה ויהיה לי קצת יותר כוח לעמוד בפיתוי.
ספר ויקרא נכנס בסערה לחיינו ואנחנו שוב נפגשים עם נתחים של בשר, קרביים שטופים ודם שמושלך על המזבח. על הדף, המילים לא תמיד עושים את אותו אפקט כמו המציאות. אבל המפרשים מלמדים אותנו שאדם שחטא, עומד מול בית המטבחיים שנערך מולו, הוא בעצם חווה את זה שהוא אמור להיות על המזבח, משלם את המחיר על כך שבגד באמון שניתן לו. על זה שפגע בנשמתו. על זה שהוסיף עוד חטא לעולם.
למה בעצם שהפגיעה באיזה כבש רנדומלי, תשפיע כל כך עלי?!
לקראת סוף המאה ה-20, גילו מדעני מדעי-המוח גילוי מרעיש, שקוראים לו: ניורוני מראה. ניורונים הם תאי עצב שבעצם מעבירים את המסרים במוח. אז מה עושים ניורוני מראה? כשאנחנו צופים במישהו עושה פעולה מסוימת, המוח שלנו מתנהג כאילו אנחנו עושים את הפעולה. אם אני רואה מישהו שמקבל מכה ביד שמאל, אז המוח שלי יפעיל את האיזור המוחי שקשור לכאב וליד שמאל שלי.
איך תינוק לומד? הוא מחקה את מה שהוא רואה מסביב, וזה קשור לניורוני מראה.
אני תמיד נראה מגוחך כשאני מאכיל תינוק, כי אני מגיש לו את הכפית לפה- ואז אני פותח את הפה שלי. זה קשור לניורוני מראה.
אני לא רוצה לתת כאפה לחבר שלי, כי גם אני אחווה את זה בתור משהו כואב.
כשאני עומד מול הקרבן הנשחט והמוקרב על גבי המזבח, אני באמת יכול לחוות את הכאב כאישי, כשייך לי. גם הקרביים שלי מתהפכות והאיברים הפנימיים עושים סלטות. אני מתכווץ באשמה, בחרטה ומפנים את תוצאות החטא ואת הגועל שלי ממנו.
כשבית המקדש ייבנה במהרה, אנחנו נתקשה עם הפולחן, הדם והשחיטות. אבל מה, אנחנו סוף סוף נבין את החוויה העמוקה של החטא ועונשו, ומתוך כך גם את התשובה. כי מילים אלו נכתבו בדם.