אנשים עם חרדות מכירים את זה מקרוב: אתה עולה על המטוס, הוא מתחיל טיפה לקפץ באויר, ואתה עוצם את העיניים ומתחיל לשפוך את כל החיים שלך, לבקש סליחה על כל דבר רע שעשית מכיתה א' שמשכת לאביגיל את הצמות ועד 5 דקות לפני שעלית למטוס. להישבע 20 פעם שאם תקבל עוד הזדמנות, אתה תהיה מלאך לנצח.
זה קורה לכל אחד, לפחות פעם אחת: אתה נקלע למצב שאתה פתאום מרגיש את הסכנה מגיעה במהירות מסחררת ופתאום החיים היציבים נשמטים מתחתיך ואתה בטוח שאתה הולך למות.
האמת היא שזה קרה לי כמה פעמים בחיים: כשעליתי על טרמפ והייתי בטוח שהנהג הוא מחבל שעומד לחטוף אותי. כשהייתי בתאונת דרכים והרכב הסתובב כמו קרוסלה בלונה פארק ולא ידעתי מה יקרה בסוף הסיבוב. כשהייתי בצבא ופתאום שמעתי פיצוצים לידי והייתי בטוח שזה קליעים עם השם שלי עליהם.
מה שמשותף לכל הרגעים האלה: הלב פועם בטירוף ופתאום אתה מתחיל להתפלל. לא משנה אם אתה דתי מבטן או אתאיסט מרחם, לא משנה אם אתה מאמין שהיקום עומד על שלושה פילים והם על צב ענק או שאתה חושב שהאדם הוא שכלול עקום של שימפנזה- אתה מתחיל להתפלל.
האמונה בבורא עולם, כוח עליון שמסוגל להושיע, היא דבר שעולם הפסיכולוגיה מנסה למצוא לו פירושים במהלך כל ההיסטוריה. האם הבורא הוא כמו דמות האב שהכרת? הוא נמצא אצלך בתוך הנפש כמושיע, דואג, עוזר, כל-יכול? כמו שלאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמיים?
או שאולי יש פה חידה: מקום מיוחד, שהוא מעל הנפש, הגבול בינה לבין הרוח, משהו שהוא רוחני, שמתחיל איפה שהפסיכולוגיה נגמרת?
האמונה הזו יוצאת דווקא בתוך כאוס נפשי מוחלט, במקום שבו האדם חוזר אל שורש הקיום שלו, הוא עומד אל מול המוות וכל המהות שלו נמצאת בספק. פתאום, במקום המופשט הזה, זה מגיח.
בסוף, הסכנה חולפת, ואתה נשאר לחשוב: "מאיפה זה בא לי פתאום?" ואתה מתלבט אם אתה צריך לשאול רב או פסיכולוג. כל אחד כנראה יקח את הקרדיט לעצמו, אבל בסוף זה חוזר אליך. אולי זו הייתה חוויה חד-פעמית מפחידה ובסוף אתה נרגע וזה נעלם. אולי זו הייתה הארה קיומית שממשיכה איתך הלאה ואתה פתאום מרגיש צורך לעשות שינוי בחיים ולהתחיל דף חדש?
אני לא יכול שלא להיזכר בשיר של אלאניס מוריסט שמספר על אדם שכל החיים פחד מלטוס. בסוף, הוא קנה כרטיס והמטוס איבד שליטה והתחיל לשאוט אל ההתרסקות, והוא מילמל באירוניות ברגעיו האחרונים: "נפלא, ממש נפלא". חבל שלא קרא את השחנ"ש במוצ"ש של השבוע.