"לאוניברסיטה מגיעים בנים, בוגרי ישיבות, שעד לפני כמה שנים בקושי היו מדברים עם בנות, שמסיבות היו בשבילם חטא, והיום המצב מבחינתם הפוך לגמרי. גם אני הייתי כזה, בחיים לא חשבתי שאצא לבר, בטח לא בחברת בנות, והופ, זה קורה וזה נחמד. את שואלת אם זה טוב? לא יודע, אבל זה כיף, זה טוב לי עכשיו ואלו החיים".
החיים בקמפוס שמציג מוטי (שם בדוי), בוגר ישיבת הסדר וסטודנט למתמטיקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מעוררים את השאלה המתבקשת: מה באמת קורה לבוגרי ישיבות ואולפנות בעולם האקדמי, בוגרים שיוצאים מהמסגרות הדתיות - לפעמים לראשונה בחייהם - ונחשפים לחיים עשירים מבחינה חברתית, שונים באופיים ממה שהיו רגילים עד כה? האם הרמה הרוחנית יורדת? האם אפשר לכמת את זה? האם התהליך חיובי או שלילי?
בטקס חגיגי שהתקיים בראש חודש סיוון הוענק לתנועת בני עקיבא תואר "דוקטור לשם כבוד" מאוניברסיטת בר-אילן. תואר זה הוא אות הוקרה על מסירות התנועה ועל מחויבותה לעם ולמדינת ישראל, על ערכי הציונות והצדק המניעים אותה. עם קבלת הפרס יצאנו לבחון מהו מקומם באוניברסיטה של בוגרי התנועה, שומרי תורה ומצוות.
גבולות מיטשטשים
"אני בוגרת אולפנת צביה; שירתי שירות לאומי בבית ספר דתי ובגרעין תורני. בחורה דוסית, ביישנית, סגורה, שומרת נגיעה, תמימה. תמיד הייתי בסביבת בנות, לא דיברתי יותר מדי עם בנים ולא ממש הכרתי את העולם החילוני", משתפת מירי גאולה (22), בוגרת מסלול הנדסאים וסטודנטית שנה א לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "בשנה הראשונה באוניברסיטה רוב חבריי לכיתה היו חילונים וגם הדתיים לא היו ממש דתיים, לדוגמה לא שמרו נגיעה. הדיבור היה שונה ממה שהכרתי, המנטליות הייתה אחרת. פתאום היו מצבים שבהם אני יושבת עם חבר לכיתה, עושה שיעורי בית ביחד ומדברת על החיים. כל ההגדרות שלי לעולם הדתי התערערו, ומה שהכי הוסיף לכל הבלבול הוא המגורים במעונות. פתאום יש לי שכנים בנים. כמובן, בהתחלה יש דיסטנס ושומרים מרחק, אבל לאט לאט מתקרבים, יושבים לארוחות יחד, רואים סרטים, עושים שבתות - והקו בין 'ידידים' ל'שכנים' מיטשטש. הם כמו אחים. נתקלתי בשאלה מה הם הגבולות שלי. בהתחלה ממש הקפדתי על חצאית מעל הפיג'מה, על חולצה ארוכה ולא קצרה, אבל עם הזמן את רואה את הבנות האחרות, את מתרגלת לבנים ואומרת לעצמך 'אז מה ההבדל בין ארוך לקצר? והנה גם היא במכנסיים...'".
"עד שיצאתי לאוניברסיטה הייתי במסגרות דתיות, לא חזקות וסגורות, אבל תמיד הייתה המשענת הדתית", משתפת גם נעה (26), בוגרת לימודי אדריכלות ועיצוב פנים באוניברסיטת אריאל. "באוניברסיטה קרה משהו אחר. אין מבוגר אחראי שיגיד מה לעשות, יצביע ויאמר אסור או מותר, את נפגשת עם המון סגנונות של אנשים ואת לא רוצה להיות לבד, רוצה להיות חלק מההווי החברתי שממש לא תואם לעולם הערכים שלך, וצריך להתמודד עם זה. אני זוכרת פעם שהלכתי בקמפוס ואחד החברים ניגש אליי, אמר לי שלום והדביק לי שני נשיקות ללחיים. זו סיטואציה שלא קרתה בשום מצב קודם לכן ולא ממש יכלה לקרות, וכאן הייתי צריכה להחליט מה לעשות. אני זוכרת שבאותו רגע התנהגתי כרגיל, אבל כמה ימים אחר כך כשנסעתי עם אותו בחור בטרמפ אמרתי לו שאני מאוד משתדלת לשמור נגיעה, שזה חשוב לי. הוא הבין ונשארנו חברים טובים עם המגבלה הזו. אבל זה לא פשוט כל כך, ולא תמיד נעים להיות שונה. האווירה פתוחה מאוד, ונכון שיש הרבה שיגידו שאין בעיה ללכת ולשבת בפאבים וברים עם החבר'ה, וזה באמת יכול להיות נחמד, אבל גם המצבים האלה לפעמים מובילים למצבים אחרים, בעייתים יותר".
"אני לא יודע עד כמה לאוניברסיטה עצמה יש תרומה בתהליך, כמו שאנשים מתקדמים בחיים וזה תהליך שאדם עובר עם עצמו כשהוא מחליף מסגרת", אומר אבי (שם בדוי), סטודנט שנה ג למדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן. "די ברור שעברתי שינוי דתי. לדוגמה, פעם שמרתי נגיעה, היום זה פחות קריטי לי, לא בהכרח בתוך מערכת יחסים כמו כשאנשים באים ואומרים שלום, נותנים חיבוק וזה הופך לנורמה. יכול להיות שבפעם הראשונה זה קרה בטעות, זה המשיך, ועכשיו זה כבר הרבה פחות מזיז לי. אני לא מרגיש שזה משהו מהותי כל כך ששווה לי עכשיו ליצור ריחוק בגללו. אם זה כבר הגיע למצב הזה, אז ממשיכים. זה משהו שפעם אולי הייתי מסתכל עליו בצורה אחרת. נוסף על כך אין כל כך זמן לתפילות במניין. אמנם זה התחיל בצבא בקטנה אך התגבר מאוד בזמן הלימודים והפך לשגרה. אם חבר'ה קופצים לבית כנסת - הולכים יחד, אבל סתם ככה לבד אני לא אלך".
"אנחנו גדלים בחממה עם אנשים שדומים לנו בהשקפות העולם ובאורח החיים, וכשמגיעים לאוניברסיטה נפגשים עם הרבה אנשים ששונים מאתנו", מספרת גם יעל (24) מצפת, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "אני לא אומרת שזה רע, אבל זה כן משהו שצריך להתמודד אתו ולהבין איך לעכל אותו. בשנה א יצאתי למסיבת פורים של האוניברסיטה, ואחר כך הבנתי שזה ממש לא מתאים לי ולא הלכתי עוד לדברים האלה. יש בזה משהו כיף, כי אתה חווה המון דברים ואף אחד לא אומר לך מה לעשות. אתה בונה את עצמך ומעצב את עצמך, אבל מצד שני אתה הרבה פעמים נופל - ואני נפלתי לא מעט".
חיים משותפים
נראה כי ההתמודדות נובעת בעיקר מחוסר המסגרתיות הדתית. בעולם האקדמי הסטודנט הדתי נפגש עם דילמות חדשות בכל מיני נושאים, וההתמודדויות מועצמות כאשר הסטודנטים חיים במעונות, כי שם האירועים לא תופסים אותך רק באירועי שיא של האוניברסיטה ובלמידה היום-יומית אלא גם בחיים שאינם קשורים ללימודים.
"המעבר הכי גדול שיש הוא החיים המשותפים בין בנים בנות. זה מה שיוצר סיבוכים לא קטנים, כי זה משהו חדש שמושך אותך דווקא לדבר עם בנות ולהיות בחברתן", מספר מור סבג (25), סטודנט שנה ב בהנדסת בניין באוניברסיטת אריאל. "אם אתה גר במעונות הנושא הזה עוד יותר פתוח, כולם עם כולם. במעונות אתה יכול למצוא את עצמך בכיף הולך להגיד מזל טוב לאיזה מישהי ונשאר אצלה בקרוון במשך שעות. אין מה לעשות, המגורים מושכים לסיטואציות כאלה".
בקיץ שעבר התחתן מור עם דפנה, שהכיר בשנתו הראשונה באוניברסיטה. "כשאתה רווק אתה מתלהב שיש פתאום הרבה בנות ועוד יותר מזה, דתיות. גם הכי קשוחים בעולם לא יכולים להגיד שהם לא חושבים למצוא איזה מישהי באוניברסיטה, ככה העולם עובד. יש התעסקות בנושא בנים-בנות כשאתה רווק, לפחות במחשבה. פתאום מישהי נראית לך ואתה חושב על זה. יש כאלה שישאירו את זה בתחום המחשבה ויש כאלה שידברו אתה. כשאתה נשוי - חלאס. זהו, מצאת את הבחורה ואתה כבר לא מתעסק בדברים האלה".
האם סטודנטים נשואים נמצאים פחות בהתמודדות יום-יומית דתית באוניברסיטה כחלק מבחירה בתשתית ערכית ודתית לבית שלהם? האם ההימנעות מההתמודדות הזו שלילית או חיובית? גם נעה התחתנה במהלך לימודי התקשורת באריאל, והיא מעידה: "הרבה יותר פשוט לשמור על הערכים הדתיים שלך כשאתה נשוי, אין כאן בכלל ספק, אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם היציאה של סטודנטים דתיים לעולם הרחב נוראה כל כך? גם במחיר של ירידה רוחנית, יש משהו בלהרוויח את העולם הרוחני שלך לאחר יגיעה והתמודדות".
בירור מעמיק
גם אבי טוען שיש נקודה חיובית בפתיחות שקיימת באוניברסיטאות. "אני אוהב את התהליך שאני עושה עם עצמי, שאני שואל את עצמי למה אני עושה דברים, ממה הם נובעים, ולא הולך בעיניים עצומות אחרי מה שאומרים לי כפי שהיה בתיכון. כמובן שיש פה גם ממד של עצלנות או נוחות, ברור שאני לא עושה דברים רק בגלל שהשקעתי בהם מחשבה והגעתי למסקנות וחקרתי. אבל אני שלם עם עצמי מבחינה דתית. אני לא מרגיש שאני עושה משהו שאני לא רוצה. לו רציתי אני מרגיש שיכולתי לשלוט בזה כי אני רואה אנשים שעושים את זה. זה משהו שאני עובר אבל אני מודע אליו ואני סבבה אתו, זה לא משהו שאני מרגיש שקורה לי בעל כרחי".
"לכל דבר יש יתרונות וחסרונות", מוסיפה מירי, "אמנם היה לי קשה והיו לי הרבה החלטות שהייתי צריכה לקבל, ועל חלקן אני מתחרטת, אבל אני מי שאני היום בזכות אותן החלטות, ואני אוהבת את מי שאני עכשיו. לפעמים צריך לצאת לעולם בשביל להבין מי את רוצה להיות. להבין מי את בכלל".
גם יעל רואה את היתרונות שבפתיחות הקיימת. "יכולתי ללמוד במכללה דתית אבל לא בחרתי בדרך הזו, שהיא קלה יותר להתמודדות עם מה שיש בחוץ. בעיניי זה סוג של היבדלות, ואני מאמינה שצריך להשתלב כדי לקדש שם שמים. לפעמים נראה שהכי טוב ללכת לאזור שיש בו אנשים שהם לגמרי כמוך, אבל אני מרגישה שמעצם זה שאני לומדת במקום מעורב הרבה פעמים יוצא לי לדבר על מה זה להיות דתי, מהי כשרות ומהי שבת. ההתמודדות היא יום-יומית, אבל גם הבירור שנעשה הוא הרבה יותר מעמיק".
שובל עובדיה (23), שלומדת במכללת 'אפרתה', מתרגזת על הטענה שהיא בורחת מהמציאות מעצם הלימודים עם מגזר ועם מגדר שזהה לשלה. "אני נפגשת עם עולם החילונים בכל יום בלי קשר, ואני לא צריכה לעשות את זה דווקא בעולם הלימודים שלי. אני רוצה שמקום הלימודים שלי יעצים אותי, ייתן לי כלים משמעותיים להמשך הדרך, לא רק בפן הלימודי אלא גם ברוח הנכונה. יש מצב שסביבת העבודה שלי בעתיד לא תהיה בהכרח דתית, אבל אני לא מפחדת מזה. לא בטוח שמה שאני אומרת הוא נכון לכולם, כי יש מי שאומרים שדווקא הניכור הגדול שהיה להם באוניברסיטה חיזק אותם בבירור שלהם עם עצמם, אבל לי זה לא התאים".
קווים אדומים
לפני חמש שנים, כשקמה תנועת הבוגרים של בני עקיבא, הבינו המקימים כי האתגר המרכזי העומד בפניהם הוא האקדמיה. בשונה ממה שאנו רגילים לחשוב, שהתנועה היא תנועת נוער ובזה היא משקיעה, טענו ראשי התנועה שחובתה של התנועה להיות דווקא בצומת הזה. עם השנים נכנסה תנועת הבוגרים לאוניברסיטאות והקימה גרעיני סטודנטים, והם נפגשים במסגרתם פעם בשבוע, לומדים ודנים יחד בכל מיני נושאים ואף מורידים אותם לפסים מעשיים.
"היום גיל ההתבגרות הרוחני של החבר'ה הוא 24-25", אומר ראש מחלקת הבוגרים מתניה ידיד. "החבר'ה צריכים להחליט על האופי הדתי והחברתי שלהם בלי מסגרת וליווי, בלי לשאול רבנים. הם מדברים אתנו על הקווים האדומים שלהם. רק לאחרונה היה דיון על יום הסטודנט באוניברסיטת בר-אילן שהתקיים בל"ג בעומר. הרבה סטודנטים התלבטו אם ללכת ליום הסטודנט או לא, האם זהו הקו האדום שלהם. סטודנטית התקשרה אליי פעם ושאלה האם מותר לה לשבת במקום שאינו כשר אם הבירה שהיא שותה כשרה, פתאום היא שואלת את עצמה האם זה הקו האדום שלה או שזה לא כזה נורא. זה פוגש את הסטודנטים בהרבה מצבים ומגיע לדוגמאות הכי קטנות. זוהי שאלה יום-יומית, ההתלבטות בין הרצון להיות עם החבר'ה ולהיות חלק מהם, ומנגד להישאר דתי, כי אני לא רוצה בעוד שנתיים למצוא את עצמי במקומות שלא חשבתי שאהיה בהם".
"לא מזמן עברנו בתנועה שבת בוגרים עם גרעיני הסטודנטים וכפרי הסטודנטים. אפשר לומר שהסטודנטים מרגישים שהם חיים בפלנטה אחרת במובן הזה שהחברים שלהם לא שם. לא כולם סיפרו שהם הולכים לשבת של בני עקיבא, יש ציניות כלפי עשייה מהסוג הזה. ועם זאת בני עקיבא בקמפוסים עברה תהליך משמעותי; אם פעם היה קשה יותר להכריז על אירועים כאירועים תנועתיים, היום יש הרבה יותר קונצנזוס והתנועה הצליחה להיות משמעותית מאוד בקמפוסים, להיות רלוונטית לסטודנטים. באקדמיה קורה תהליך מדהים של החלטות ובירורים - גם רוחניים - וחייבים מסגרת שתעזור לעבור את זה".
הכתבה היא מתוך עיתון זרעים של בני עקיבא שיופץ בשבת הקרובה בבתי הכנסת (עורכת: יעל רון)