פרק יד'
"ישיבה גבוהה זה התנתקות מהחיים. אתה שומע: ה-ת-נ-ת-ק-ו-ת מהחיים!".
תמיד הוויכוחים עם הוריו היו מתנהלים בדרך של התפרצות. אף פעם הם לא ישבו ודיברו על הנושאים הללו תוך כדי דיון ענייני ומכובד, באווירה של ישיבה על כוס קפה ליד השולחן שבמטבח, או על הספות שבסלון. אבא ואמא היו מתפרצים. אולם הפעם כנראה שההורים הבינו כי קובי כבר הלך כברת דרך די ארוכה, תוך שהוא משאיר אותם מאחור. לכן הפעם הם החליטו לשבת באופן מסודר ולהסביר לו את עמדתם. עידן נכנס לחדר שלו. סגר את הדלת. איילת לא היתה בבית. קובי וההורים התיישבו בסלון, על הספות, מול הטלוויזיה. אבא כיבה אותה, לרווחתו של קובי, ואמא הגישה מיץ בכוסות חד-פעמיים. הספות הכחולות של הבית היו יפות וגם נוחות. כיף היה לשבת עליהן. להוריו היה טעם טוב, את זה ידע קובי. הם לא פיזרו את הכסף באופן לא מחושב. הם בחרו היטב כל דבר שקנו.
זה הבית שלו וזו המשפחה שלו. הוא לא רוצה בשום אופן לריב ולעורר מהומות. אבל יש עקרונות ברזל שאי אפשר לוותר עליהם. אם הוא ילך עם העקרונות הללו ויהיה עקשן, אז ההורים יאלצו להשלים עם זה בסופו של דבר. לא ידע כמה זמן ייקח, אבל מן הסתם המאבק הזה לא יתמשך בלי סוף. עכשיו זה שלב קשה, כואב, סוער. צריך להתמודד בגבורה ולא להתקפל. ומצד שני גם לא להתריס ולא להקפיץ ולא לחולל מהומות בכדי. את כל הדברים הללו חשב קובי בדרך הביתה, אחר שחזר מהישיבה הגבוהה. צוריה ליווה אותו כשיצא מהישיבה, בדרכו לתחנת האוטובוס. בדרך קובי סיפר שהוא חושש מהתגובה של ההורים. שאל את צוריה מתי הוא חושב שכדאי לבשר להם על ההחלטה שלו. צוריה חשב הרבה. אחר כך אמר שלדעתו צריך לומר כבר עכשיו, כי אם ההורים לא יתרגלו לרעיון תהיה לקובי בעיה להגיע לישיבה הגבוהה בשנה הבאה. ומלבד זאת, קובי אמור להגיע לכאן שוב כדי להיבחן ולהתקבל, בעזרת ה', ולכן בכל מקרה הוא יאלץ לדבר עם הוריו בזמן הקרוב, קודם לסוף השנה. צוריה ראה את החשש על פניו של קובי. לפני שנפרדו, הוא צייד אותו בעיצה חשובה, עיצה שהיא הדרכה כללית לחיים: "אני אומר לך מניסיון: אם יש שיחה שבה הטונים עולים, כדאי שתתן לשני לדבר כמה שהוא רוצה, ואחר כך תאמר בצורה קרה: 'אחשוב על זה'. אחר כך, יותר מאוחר, תוכל לומר שלא נראה לך. זו נוסחה חשובה מאוד: טונים עולים, לא מתווכחים!".
הצורה שבה החל אבא לדבר עוררה בקובי תקווה, אולי, שמא