אז איך אני מרגיש?
אין ספק שזו השאלה שאני שומע הכי הרבה פעמים בזמן האחרון. זה משמח, וכיף לדעת שלכל כך הרבה חברים ומכרים באמת אכפת! גם מבין קוראי כיפה שאינם מכירים אותי כלל התקבלו הרבה פניות לקבלת עדכון, אז אחרי התנצלות על האיחור הקל בעדכון - הריני מתכבד לעדכן:
ברוך ה' שלומי טוב מאד! אני מתאושש היטב מהניתוח, ובימים הקרובים כבר מתכוון לחזור לעבודה במשרה מלאה.
אבל עוד יותר משמח אותי מזה שאנשים שואלים אותי על שלומי, זה שאנשים שואלים אותי מיד אחר כך תמיד - "ומה שלום דוד?". בסופו של דבר לצעד שלי היתה מטרה - לעזור לו, ולכן שאלת שלומו חשובה הרבה יותר! אז אני שמח מאד מאד לעדכן שגם שלומו של דוד מצוין ברוך ה'.
ישנם שני פרמטרים לבחון קליטה טובה של כלייה לאחר השתלה: הפרמטר הראשון הוא היכולת של הגוף לחזור ולייצר שתן לאחר שנים ללא היכולת הזו, והפרמטר השני הוא רמת הקריאטנין (רעלן המיוצר ע"י הגוף, מסונן ע"י הכלייה, ומופרש מהגוף באמצעות השתן) בבדיקות דם שגרתיות.
בשני הפרמטרים הניתוח הצליח באופן מוצלח ביותר: הגוף החל בייצור שתן מיד לאחר הניתוח, ויומיים לאחר הניתוח רמות הקריאטנין בדם היו בתוך טווח הנורמה של אדם בריא לחלוטין! אין ספק שזו בשורה משמחת מאין כמוה לדוד ולמשפחתו שיכולים כעת לשוב לחיות אורח חיים רגיל, ללא בתי חולים שלוש פעמים בשבוע, וכמובן בשורה משמחת מאוד גם בשבילי. כמובן שגם הוא השתחרר מבית החולים הביתה מזמן, והתאוששותו מצויינת.
בחזרה לעבר
למעשה, את העדכון האחרון כתבתי לכם ביום ראשון, לפני כשבועיים, מספר שעות לפני הניתוח, ומאז לא עדכנתי.
יום הניתוח היה, באופן טבעי, די מתוח. העירו אותנו מוקדם בבוקר להכנות שלפני הניתוח, אבל לאחר מכן היינו צריכים להעביר שעות רבות של המתנה וציפייה עד לשעות הצהריים, הזמן בו הניתוח היה מתוכנן.
התחלתי את הבוקר בתפילה בבית הכנסת שבבית החולים. היה זה ראש חודש כסלו והתפילה קיבלה ניגון מיוחד. פתאום כל מילה קיבלה משמעות שונה. הכל היה אותו דבר - אבל קצת יותר... מילות ההלל היו מרגשות מתמיד: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו...", מן המיצר קראתי יה", "טוב לחסות בה' מבטוח באדם" וכמובן "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה". כל פסוק היה חזק יותר מקודמו. כל פסוק ריגש. כל פסוק נגע.
את רוב השעות שבין תפילת שחרית לניתוח העברתי בהמתנה דרוכה. את זמני העברתי, בין השאר, בשיחה עם צוות צילום של ערוץ 10 שבא לתעד את המאורע. רוב השאלות שלהם נסובו סביב הפליאה העצומה מכך שאדם בריא (בגופו ובנפשו) מוכן להסתכן בשביל להציל אדם אחר. עניתי להם על כך באמצעות משל היסטורי: לפני כמאה-מאתיים שנים היתה מסתיימת כל לידה עשירית במוות של היולדת. זו היתה המציאות הרפואית אליה ידעה כל יולדת שהיא נכנסת, ובכל זאת, כפי שאנו יודעים, המשיכו נשים בכל העולם ללדת. לאו דווקא נשים דתיות או אדוקות אלא נשים בכל העולם, מכל גזע ודת. הסיבה לכך היא ברורה: הדחף להביא חיים חדשים לעולם היה גדול אפילו על סיכון של 10% תמותה.
הסיכון שאני לוקח על עצמי הוא כמובן נמוך באופן משמעותי. כמעט אפסי. וגם אני בצעד הזה מביא חיים לעולם. זו ההרגשה שלי. אז למה זה נראה לנו כל כך מוזר? כי עוד לא התרגלנו. עצם האפשרות לתרום איבר קיימת רק כמה עשרות שנים, ולוקח לעולם יותר זמן מזה לאמץ נורמות התנהגות כאלו. אני מאמין שזה עוד יקרה, ומתרגש להיות חלוץ בתחום הזה.
אל לוע הארי
בשעות הצהריים נלקחתי אל חדר הניתוח. הצלמים ביקשו שאנופף אל המצלמות מה שהיה מביך עבורי, ולאחר מכן נשארתי לבד בחדר ההמתנה. קיבלתי זמן לעצמי בלבד. אפילו אשתי לא נכנסה איתי. בחרתי לנצל את הזמן הזה לאמירת 'ברכי נפשי', פרק קד בתהילים. זהו פרק של הודאה, והרגשתי מודה. רציתי להודות לה' על שזיכה אותי ואיפשר לי לעשות את הצעד הזה. לא כל אחד זוכה להיות מן הנותנים. לא כל אחד זוכה.
בחירת הפרק הזה לא היתה מקרית. את הפרק הזה אמרתי עם סמדר אשתי בחתונתנו. את הפרק הזה אמרנו יחדיו בלידת ביתנו הבכורה. הוא מלווה אותנו בכל מאורע מרגש ומשמח שאנו עוברים. היה זה אך טבעי לאומרו גם לפני הכניסה לחדר הניתוח. כניסה חגיגית ומרגשת.
"ברכי נפשי את ה'... תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגוועון, ואל עפרם ישובון. תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה... ישמח ה' במעשיו... אנכי אשמח בה'..."
נכנסתי אל הקודש בשלום ויצאתי בשלום.
"שלמסע הזה יהיה סוף טוב..."
פגש אותי השבוע ביישוב חבר ואמר לי "תשכנע אותי!, תשכנע אותי גם לתרום!". עניתי לו שאיני מתכוון לשכנע אותו, ולא אף אחד אחר. תרומת כלייה זה צעד משמעותי ובלתי-הפיך שאסור לעשות מתוך שכנוע חיצוני. אמרתי לו שאשמח לענות לו על כל שאלה בנושא. רפואית, נפשית, פרוצדורלית - הכל. אבל לא לשכנע.
מה שאני יכול לומר לכולכם הוא שאת ההרגשה הטובה והמרוממת של תרומה כזו לא יכול להכהות שום כאב גופני שקצת מציק בבטן.
***
תודה רבה לכל מי שליווה אותי במסע הזה.
תודה לכם הקוראים וגם המגיבים על שחיזקתם אותי, שאלתם, התעניינתם ועקבתם.
לחברים מיצהר שעזרו וסייעו בכל התחומים מרגע ששמעו על הניתוח ועד לרגע זה.
למשפחות היקרות שלנו שתמכו ועודדו לאורך כל החודשים האחרונים.
לרב ישעיהו הבר ולעמותת "מתנת חיים" שליוותה אותי לאורך כל הדרך, נתן לי תשובה לכל שאלה, חיזק ותמך, ואחראי על כך המהלך הגדול הזה של שיפור חייהם של חולי כליות. ה' ישלח לך חכמה בינה ודעת להמשיך במעשה החסד הגדול הזה.
לנדב רט, חברי הטוב, שסייע בכתיבת טור זה, ושבלעדיו כנראה לא הייתי מעז לכתוב.
ולחבר יקר נוסף, שתרם גם הוא כלייה ובחר להישאר בעילום שם, אך תמך וסייע לאורך כל הדרך מההחלטה הראשונית ועד לעצות ריפוי אחר הניתוח.
ואחרונה חביבה לאשתי כגופי, סמדר, שעברה איתי הכל מהתנוצצות המחשבה הראשונה ועד הרגע הזה.
ישלם ה' לכולם משכורתם מאוצרו הטוב בשפע גדול.
תודה.
לשאלות נוספות, הערות והזמנת הרצאות בנושא ניתן לפנות אליי: t.kilya1@gmail.com