מתנת חיים - מתכוננים לניתוח

ביום ראשון הקרוב אמור להתקיים הניתוח להשתלת הכלייה, וא. כבר לא אנונימי. אברהם שפירא משתף אותנו בהכנות האחרונות לניתוח.

חדשות כיפה אברהם שפירא 31/10/13 17:07 כז בחשון התשעד

מתנת חיים - מתכוננים לניתוח

שלום, קוראים לי אברהם.
תאמינו לי שאני נורמלי. באמת. משפחה, ילדים, עבודה, לימודים... כמוני כמוכם. במילים הללו פתחתי את הפרק הראשון של יומן המסע הזה.
היום אני יכול לספר לכם שביום ראשון הקרוב יגיע המסע הזה, בעזרת ה', לשיאו, ואזכה לתרום את אחת מכליותיי.
קוראים לי אברהם שפירא, אני בן 31, נשוי לסמדר ואב לחמישה ילדים, גר ביישוב יצהר שבשומרון, עובד בתנועת 'אמנה', וביום ראשון הקרוב אעבור ניתוח לתרומת כלייה.

אני חוזר על עצמי כי גם אני לא תמיד מאמין... ככל שהזמן מתקדם אני מוצא לעצמי צורך לספר ולשתף יותר אנשים כי כך גם אני מבין שזה מתקרב, שזה עומד לקרות, שזה אמיתי.

לפרקים הקודמים של "מתנת חיים"

(אברהם שפירא)

אבא, גם אני יכולה לתרום כלייה?

השבוע סיפרנו גם לילדים על הניתוח המתקרב. אכלנו ארוחת ערב משפחתית והשתדלנו לתת להם את כל הפרטים שעניינו אותם. הם שאלו כמובן כמה זה מסוכן, התעניינו הרבה במחלה של דוד, האדם לו אני תורם את הכלייה, וגם ביקשו להבין באופן כללי מה הכליות עושות בגוף שלנו.

בתחילה ראינו פחד של ממש בעיניה של ביתי הגדולה. היא הבינה מהר מכולם את ההשלכות, ופחדה יותר מכולם. הקפדנו שלא להסתיר מהילדים פרטים. הסברנו במילים פשוטות ומדויקות את הסיכונים, בלי הפרזה ובלי השמטה.

נקודת המפנה בשיחה חלה כשסיפרנו להם על כמה נורא זה לחיות עם דיאליזה כל הזמן. על כך שהחיים אינם חיים, על כך שאי אפשר לשתות כלום, על כך שבמשך שנים החולה לא הולך לשירותים כלל... זו מציאות נוראה שנפתרת ברגע אחד - מיד לאחר הניתוח. חולה שלא התפנה לנקביו במשך שנים רבות קם מהניתוח, מתעורר, והולך מיד לשירותים. זה פשוט נס!

כשהם שמעו את הדברים הללו, הם הבינו והשתכנעו עד כמה שהדבר חשוב ומפעים, ועברו להיות פרקטיים יותר: ביקשו לקחת צ'ופרים לכיתה ביום ראשון כדי לחלק לבנות שיתפללו בזמן הניתוח וניסו לגשש האם הניתוח יזכה אותם ביום חופש או לפחות בקיצור יום הלימודים...

למחרת באה אליי ביתי הגדולה, הפעם לא עם פחד בעיניים אלא עם מבט נחוש ורציני ושאלה אותי האם גם ילדים יכולים לתרום כלייה. הרגשתי שהצלחנו להפוך את הנושא מעניין אישי לעניין חינוכי. אשרינו שזכינו.

כמו נאשם בבית המשפט

הימים האחרונים עוברים עליי ללא שינה כפשוטו. המחשבות תופסות כל פינה פנויה במוח, וממלאות לי כל רגע פנוי. סוג של אדרנלין גבוה כזה שלא נותן מנוח.

באחד הלילות הללו נזכרתי שוב באחד הרגעים המכוננים של תהליך האישור שלי כתורם פוטנציאלי: המפגש עם ועדת ההשתלות הארצית. ועדה זו חייבת להתכנס ולפגוש אישית כל תורם אלטרואיסטי, ולאשר כי הוא אכן כשיר פיזית ונפשית לבצע את התרומה.

בפועל, הרגשתי כאילו הגעתי לדיון בבית משפט בו הנאשם הוא אני.

נכנסתי לחדר ומולי ישבו שישה "שופטים", חברי הוועדה, כשלצידם מזכירת הוועדה וקצרנית הכותבת פרוטוקול של הדיון. כל אחד מהיושבים מולי הציג את עצמו בתארו הרשמי - ד"ר, פרופסור, רב וכדומה, והאווירה מתוחה ושקטה. תפקיד הוועדה הוא לכאורה לשדר חוסר אמון מוחלט בגרסתך, "לחקור" אותך כמו בחקירה משטרתית כדי לחפש סתירות בעדות, מבקשים תיאור כרונולוגי של הדברים ותופסים כל סתירה לוגית. בקיצור - לא עושים חיים קלים...

המטרה של כל זה היא טובה - חובתם לוודא שאנשים לא יעשו צעד כזה של תרומה מסיבות כלכליות, כי מישהו לחץ עליהם, או כי הרגישו מחוייבות כלשהי. אני לא מזלזל כלל בחשיבות עבודתם. אין ספק כי חובה שמישהו יעשה זאת. אני רק מתאר את ההרגשה הקשה שלי כשעמדתי מולם, עומד בחקירה הצולבת.

במהלך הראיון שאלו אותי חברי הוועדה האם אני יודע שהם יכולים לסרב לי, ולא לאשר אותי לתרומה? השבתי להם כי אני יודע זאת היטב, וגם אם זה יקרה אני יודע שאני עשיתי את שלי. השתדלתי. והמחויבות שלנו היא להשתדל. לעומת זאת, הם יצטרכו לתת על כך את הדין בבית דין של מעלה...

ועכשיו תורכם...

במוצאי שבת אסע לבית חולים לאשפוז שלפני הניתוח, וביום ראשון בצהרי היום אכנס בעז"ה לניתוח עצמו. אני מרגיש כי מלבד החלק האישי שלי בסיפור, יש גם לכולכם חלק עימי. עצם היכולת שלי לשתף ולדעת שאנשים קוראים מחזקת אותי ואני מרגיש כי גם אתם שותפים שלי בתהליך. אשמח מאד אם כל אחד מכם, הקוראים את דבריי, יוסיף את שמי בתפילה להצלחת הניתוח - אברהם חי בן נעמי.

כי א-ל מלך רופא נאמן ורחמן אתה.

סיפורו של אברהם שפירא הינו אמיתי על כל פרטיו, ומסופר פה בזמן אמת. הנכם מוזמנים לפנות אליו בכל שאלה ועניין בכתובת הבאה: t.kilya1@gmail.com‏

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן