לפני שבוע אשתי חזרה מאוחר והביאה לי צו 8 לזמן איכות ממושך של שש שעות עם הילדים שלי.
אחרי ששחקתי אותה גיבור ישראל ואמרתי לה בחיוך: "נו בוודאי שאני יודע איפה נמצאים החיתולים, מה אני נראה לך? אל תגזימי" הרגשתי דפיקות בחזה, משל נכנסתי לתוך פרק בסדרה 'הישרדות'- הדור הבא:
מה אני אמור לעשות איתם שש שעות לבד? מה אני, רינת מלכת הילדים?
אחרי שטיילתי איתם והייתי בטוח ששרפתי לפחות שעתיים,גיליתי שגם השעון שלי הצטרף למחאת האסירים ופתח בשביתה איטלקית: כולה עברה חצי שעה. בקושי.
מפה לשם, מצאתי את עצמי מחזיק את הנייד ומתעניין בשלומה של אשתי ואיך עובר עליה האירוע ושתדע שאם היא רוצה לקצר אותו ולהקדים ולהגיע הביתה, שתרגיש באמת בנוח.
היא מסרה לי שאני לא אדאג ושהיא מרגישה ממש בנוח ושאלה איך אני מסתדר?
'מצוין!'מנסה תוך כדי להכין בקבוק לקטנה שנשפך על המטבח ומסתכל ברחמים לעבר בני מתוך תקווה שיבין שעכשיו זה ממש לא העיתוי הטוב לאכול לאבא את הרגל.
בסופו של דבר, אחרי שהצלחתי להשכיב את הילדה, מצאתי את הילדמסתכל עליי במבט של: "כן אבא אני מחכה לשמוע איזה הפתעות הכנת לי עכשיו בלוז?" מה שהוביל מצידי לשיחה מבוהלת לידידו הטוב של האבא, 'סמי הכבאי' שהוא אחלה גבר שבעולם.
הסתכלתי על בני מאושר. הוא הסתכל על סמי. וכולנו היינו מרוצים.
בסוף היום חשבתי למה כל כך קשה לי פשוט לנתק הכול ולהעביר כמה שעות טובות עם הילדים? האם תרבות האינסטנט שהפכה אותנו לאגוצנטרים שחרטו על דגלם את ערך הנוחות ואולפו לשתות את העולם בקשית נאמנים לכלל הקדוש של 'כמה שיותר בכמה שפחות', הרסה לי את היכולת לזוז רגע הצידה ולהקריב את הנוחות שלי בשביל מישהו אחר שהוא לא אני, הגם שהוא הבן אדם הכי יקר לי בעולם?
'נו איך היה?' שאלה אשתי, 'נהדר. האמת שנגמר מהר' עניתי לה
וראיתי איזה חיוך גדול מרוח על הבובה הקטנה והצהובה של סמי הכבאי.
לתגובות והזמנת שיחות לנוער: avinoam811@gmail.com