אני בת 18, לומדת באולפנה בצפון הארץ. ב"ה אני ילדה מאוד חברותית ויש לי חברות מדהימות. אני מוקפת אהבה בכל מעגלי החיים שלי. אך יש דבר אחד שממש מפריע לי: אני לא יפה.
אני אולי לא הכיעור בהתגלמותו אבל בכל זאת אני לא מרוצה ממה שאני רואה כשאני מסתכלת במראה. אני מסתכלת על חברות שלי והלב שלי נצבט. הם לא סתם "יפות", הם פשוט יפייפות ברמה לא רגילה. משו באמת יוצא מגדר הרגיל.
ואני מפחדת. מפחדת להישאר האחרונה שלא תתחתן. בגלל החיסרון הזה שיש לי. שלא תבינו לא נכון - אני לא איזה קנאית ואני הבן אדם הכי מפרגן שיש בעולם! זה אולי התכונה הכי טובה שיש לי - הפרגון. אבל בכל זאת, למה ה' ברא אותי ככה? זה משו שאין בכוחי לשנות גם אני מאוד אתאמץ. מה לעשות?
תשובה
הרגשת התסכול שאת מספרת לנו עליה, נוגעת לכולנו. אפילו שם המציאו לה: 'תורת היחסות'. רק שאצלך היא מתבטאת בכך שאת מסתכלת ימינה ושמאלה ובטוחה שכולם יותר יפות ממך, אצל מישהי אחרת היא נוגעת בנקודה של החברתיות והיא בטוחה שכולם יותר חברותיות ממנה ואצל השלישית היא תופסת בהדרכה בסניף וגורמת לה להאמין באמת ובתמים שהיא היא, המדריכה הכי איומה מאז נוסדה 'בני עקיבא' בחורף תרפ"ט.
ההשוואות התמידיות האלו, הופכת אותנו בעצם למה שאנחנו: יצורים חברתיים שמטבעם בוחנים כל הזמן את הצלחת החיים שלהם ביחס לסביבה וזקוקים תמידית לאישור של החברה, בדיוק כמו שאמר הסוציולוג צ'רלס קולי: "האדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא והוא לא מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא". אז קודם כל הרגשת התסכול שלך משותפת לכולנו. היא טבעית, היא אנושית וכמו כל אתגר היא נשלחה אלייך בשביל שתוכלי לצאת אחרי ההתמודדות אתה עם בניין אישיותי, עוצמתי, חזק וגדול יותר.
חשבת פעם מאיזה מקום נולדה הרגשת הכיעור שלך?
כחלק מקידוש 'אפקט הקרחון' (רוב הקרחון כידוע נסתר ונעלם מעינינו מתחת לפני המים ואילו החלק הגלוי לנו שצף, הוא בעצם שולי וזניח ביחס לכל הקרחון) אילפה אותנו 'תרבות המערב' להעריך ולסגוד לנראה ולגלוי, לכאן ולעכשיו. היופי נתפס כלא יותר ממסכה, החלק השולי והזניח שצף. ואם היא מסתירה מאחוריה קרחון שלם של זיוף מלאכותי, ניתוחים פלסטיים ואופי רקוב ומושחת?
היי, את מי זה מעניין, העיקר שהעטיפה תהיה נוצצת.
בעולם אידאלי ומתוקן קוראים ליופי כזה העמדת פנים. כמו תפוח ירוק עם הרבה צ'רמניג שעוטף רעל מוחבא. כמו סיפור הצלחה של טופ מודל שזוכה למבטי הערצה שמסתירים את הקורבן הבלתי אנושי שנאלצה להקריב בשביל שתוכל לדגמן בובת ברבי אנושית. זה נשאר מתחת למים. כמו הקרחון. אבל למזלנו, יש בעולם מספיק אנשים שזוכרים שיופי הוא הרבה יותר מסכום חלקיו. מתווי פנים. מגוף ובשר.
יופי הוא המבט הראשון שאמא רואה על התינוק שלה. יופי הוא הפרצוף של האדם האהוב לנו מכל.
יופי הוא צורת האנשה של מידותיו של הקב"ה שנסוכה על צלם אלוהים שבנו: להתקע בסידור חדרים של הטיול השנתי בחדר עם החברה הלא מקובלת. להיות שם בשביל החברה שצריכה אותך, לפרגן ולהחיות בחיוך קטן, מילה, מישהו שעוד מעט התייבש מהחיים. לראות זוג הוליוודי פוסע על השטיח האדום באוסקר זה אולי יפה. אבל לשמוע איך ר' אריה לוין אמר על הכאב של אשתו: "ד"ר הרגל כואבת לנו, זה הרבה יותר יפה“.
הכרתי המון בנות שמחזיקות במסכות צפות ויפיפיות והם עדיין רווקות ומנגד בנות עם עטיפה רגילה שלא לומר חיוורת משהו, ביותר אבל מתחת למים היופי האמתי שלהם התיז בעוצמה כל כך גדולה עד שהוא נכנס ישר לעין של כל מיני בחורים יפים בעצמם שהסתנוורו ממנו והתחתנו איתן.
איך אמר לי ברק חבר שלי: "לפני שהתחתנתי ראיתי את כל הבנות בצבע, אחרי, ראיתי את כל העולם בשחור לבן ורק את אשתי בצבע". תמיד יהיו אנשים שטחיים שיחפשו את העטיפה היפה. את היופי של הביסלי ובמבה 'שכולם אוהבים'. אבל תודה לאל יש עדיין מספיק אנשים עמוקים, שאוהבים את היופי שלהם שלם. כולל החלקים הנסתרים שנמצאים מתחת למים.
את רק צריכה לחכות לבחור שיראה אותך כמו שכתב אלתרמן ב'נשבעתי עיני': "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה". והראשון שיראה את היופי האמתי שלך כמו שהוא, גם אם יהיו נשים שהעולם שיחשוב שהן יותר יפות ממך, אבל בשבילו, אף אחת לא תהיה יפה כמוך - הוא יהיה אי"ה בעלך. קוראים לזה אהבה.
המאמר פורסם ב“עולם קטן“. לתגובות: avinoam811@gmail.com