1.
בימים אלו אני נמצא ברגעים האחרונים, לפני הוצאת אלבום המוזיקה שלי.
בדרך, אני פוגש הרבה אנשים שהופכים אט אט לידידים שלי בזכות שיחות נפש
על מוזיקה, החיים ובעיקר מה שביניהם. אחד מידידיי החדשים הוא בני.
בסך הכל בחור מבית טוב הנחשב לבחור 'לא הרוס'. תכף תבינו למה אני מדגיש את יחסיו עם ההרס.
הוריו מתפרנסים יפה, אינם גרושים וחייהם עטופים בשלווה בת אל-מוות.
בני אינו מחזיק באחים שמתישהו השתוקקו להתאבד, אמרו 'כן' לסיגריה
או סמים ואפילו, תחזיקו חזק, אין לו אחות אנורקסית אחת.
הוא עצמו בחור חייכן, אינו נלחם במשקלו, מקובל בחברה,
ומקבל דמי כיס מהוריו, הכל טוב איתו, במבט מן הצד.
אז למה אני מזכיר את בני כאן, בטור שאמור איכשהו לרגש
אתכם ולנטוע בכם עצב או שמחה כלשהי?
כי בני מייצג את הבחור ההרוס המודרני.
זה שהוריו הרסו אותו, ובמקום לקבל מהם את התמיכה והאהבה המינימלית לה
זקוק בחור צעיר, הם עסוקים בלהסביר לו כל הזמן עד כמה הוא טועה.
לכאורה, שטויות, הא? רק דיבורים על מצע של בית טוב.
אז זהו, שלא. את בני זה הורס מבפנים. בשיחת נפש קצרה אתה מגלה כי אשכרה
הדיבורים של הוריו הם כמו חניתות בליבו.
הוריו מורידים לו את כל המוטיבציה הקיימת בבחור בגילו.
הם מכבים את רוחו כל אימת שהם מדברים איתו על חייו.
אז זהו, בני החליט שהוא מנתק קשר עם הוריו. לגמרי.
"האמת שהתייאשתי מלקבל מהם תמיכה כבר כשהייתי ילד", אמר לי בני.
"אני כבר לא יכול יותר במקום תמיכה ויציבות, לקבל מהם את הדבר ההפוך..."
ליבי דאב על בני, בחור מצוין שהיה יכול להיות שמח מאוד אילולי הוריו.
כמה עצוב שהורים, האמורים לנסוך תקווה וכוח, נוטעים רימוני קרב
בקרביו של בנם. ההרוס המודרני. זה שיש לו הכל, רק אין לו הורים אמיתיים,
הנאמנים לתפקידם. זאת אומרת, אין לו בית.
זה לא שיש לו הורים גרושים או אבא שהתאבד. נדמה לי שיש בו צד הרבה יותר גרוע.
הוא לא בא מבית הרוס. הוא ממש חסר בית.
וזה עוד יותר מפוצץ כשהוא רואה הורים מולו ויודע שאפשר היה שיהיה לו בית,
לו רק היו מנסים להקשיב לרחשי ליבו הכמה להורים.
2.
ההרוס המודרני לא מחזיק בסיפור מצמרר ובלעדי שיכול להחזיק כותרת
עשויית מסכנות בכתבת צבע מגזינית מלאה עסיס צהוב.
גם אם הייתי מאוד רוצה לראיין את בני, סביר להניח
שהעורך שלי בעיתון, היה פוסל את הרעיון על הסף.
אין לו סיפור למכור. הוא אמור לחיות טוב. אמור.
אך מאחוריו ישנם זוג הורים שהורסים לו את החיים. נשמע שטויות. נורמאלי.
וזה בדיוק מה שלא נורמאלי. זה שילדים לא מסתדרים עם הוריהם זה איכשהו סביר,
אך ילד או ילדה ולא משנה באיזה גיל, שלא חשים אהובים, זאת בעיה קשה
ובלתי אפשרית לעיכול. אך כזו שנחשבת לשולית, למרבה היגון.
כי הורים שבמקום להיות לעזר לילדם, מקפידים להיות הזאב הרע (שלא במודע, כמובן(.
זה שיודע היטב היכן לגעת ואיך כדאי לחנוק, זה אחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים לגמור בנאדם
ולגרום לו להחליט החלטות מאוד קשות לגבי חייו, מהו טוב ומהו רע.
מסתבר, שיש הורים שנדמה כי מחפשים הם, בשם האל, איך ניתן לגרום לילדם להתפוצץ.
ישנם מגוון אפשרויות להרס ילד בידי הוריו.
ישנם הסוגדים לדעתם ומבטלים דעתו מפני דעתם גם אחרי שכבר החליט על דרכו בחיים.
אחרים משתמשים במניפולציות רגשיות ארורות המכונות 'פרצופים'.
מעקמים אפם והופ, עוד ילד מרגיש הכי רע בעולם. כה פשוט.
בנוסף יש את הסוג הנפוץ שמקפיד להיות רק על תקן 'המלחיץ'
או 'הממליץ', ולעטוף המילים בכינוי 'התעניינות'.
רגע, אתם לא רואים שהילד מתפוצץ מההתעניינות הזו?! אתם לא רואים על פניו
מבע המתחנן לרחמים קטנים שתינטשו אותו באיזה שדה בור ולא תחזרו אליו לעולמים?!
הרי גלוי וידוע לפני כיסא כבודם של הורים, ששום דבר לא יזיז ילד שרוצה משהו
מלבצע את זממו. אז למה התהליך צריך להיות גם כואב מבחינה הורית?!
וכי לבני, הנמצא בתקופת דייטים, אין חיים משלו שאיתם הוא צריך להתמודד יום יום?
אין לו בחורות שזורקות אותו לאבדן? אין לו לימודים קשים וכישלונות
שהוא צריך גם להרגיש שאין לו הורה או שניים להיאחז בהם לפעמים?
ועולם כמנהגו נוהג. איש לא ימשיך לשאול את בני הטוב איך הוא מרגיש.
איש לו יגלה כלפיו אמפתיה שאינה תלויה בדבר.
וביום מן הימים, אחרי שבני ישכח ממני לגמרי,
לא אתפלא למצוא אותו אוחז בילד משלו. ילד בנוי ומופלא מידיי, רק בזכות סבו ז"ל
שלא הראה אהבה לבני.
רק אז אשמח לדעת שלפחות יצא ילד בנוי מהבית ההרוס הזה, שנראה כל כך שלם
מהצד. בסך הכל 'ילד שלא מסתדר עם הוריו', עלק.
כמה לא נעים לקרוא לילד בשמו. ילד הרוס. מבפנים.
להזמנת הרצאותמופעים מוזיקליים ייחודים:
http://tinyurl.com/MOFAIM-NADAV-GILAD
חפשו 'נדב גלעד' בפייסבוק.
לתגובות: gilinada@gmail.com