ילדת שלושת השבועות הייתי מאז ומעולם.
חופש גדול מילא, אבל בשלושת השבועות, בתשעת הימים, דווקא. לא יכולתי לבחור זמן טוב יותר להיוולד בו? מסתבר שלא. ובכל השנים המוקדמות ההן, מצאתי את עצמי שוב ושוב מקנאה בילדים שנולדו סתם ביום חורפי של אמצע ינואר, או בברי המזל עוד יותר שזכו להיוולד בחודשים האביביים שאחרי פסח, חוגגים ימי הולדת צבעוניים בחצרות הבתים המשותפים, עם ערמות במבה והרבה מצב רוח טוב שכל ילדי הכיתה הביאו איתם.
ורק אני, לבד בחושך שבין המצרים, בלי מוסיקה, בלי שמחה גלויה, בלי מסיבות במבה ענקיות.
"מזל טוב ילדה" "עד מאה ועשרים". ככה בקטנה.
ותמיד הבטחות על מתנות מצד סבים וסבתות מלאי כוונות טובות. מתנות שעוד יגיעו, מיד אחרי שט' באב יסיים את תפקידו ואפשר יהיה שוב להתפנות לחגיגות של אהבה וקיץ. הבטחות שבאופן טבעי לעיתים נשכחו מלב, הפכו לא רלוונטיות, פינו מקומם לשמחות חדשות.
הילדים שלי נולדו במזל טוב בימים של חורף, אביב שאחרי פסח, או סתיו שאחרי החגים, אף לא אחד בחופש הגדול, ועוד יותר - לא בשלושת השבועות העצובים. יד מכוונת, מפרגנת, עזרה לי כנראה בעניין הזה ואת 'תסכול יום ההולדת של שלושת השבועות' לא הורשתי לדור הבא.
ויחד עם זאת, ולמרות סיפור הילדות קורע הלב, דווקא בשנים האחרונות, רוח אחרת מנשבת בתפיסה שלי את התקופה בה נולדתי, מביאה אותי במסגרת הרהורי אמצע החיים להבנות חדשות, קבלה אולי ואפילו תחושה של חיבה קלה למה שנתפס אצלי כילדה כאחד הפספוסים הגדולים של חיי הצעירים.
ומה מעורר בי חיבה דווקא לתקופה הזו? האסורה במוסיקה וקניית בגדים? נדמה לי שמצאתי, אחרי שנים, כמה מסרים חדשים, חיוביים, כאלה שמסתתרים מתחת למעטה העגום, כמו בציורים בהם מסתתר הילד האבוד, כמו בתקופות חיים שבהם למדנו לקח, למרות שלא נהנינו יותר מדי. כך גם אני מביטה היום בתקופה של שלושת השבועות שאם רוצים, מתאמצים, מניחים אותה מול השמש בזווית הנכונה, אפשר למצוא גם בה כמה סימנים לא מבוטלים לאופטימיות זהירה:
למשל העניין הזה שהחיים באים בשלבים, וחורבן תמיד יבוא עם כמה שלבים מקדימים, סימני אזהרה, כאלה שאנחנו יכולים לשים לב אליהם קודם. כשהם עוד קטנים, כשמישהו רק שם עלינו מצור, נותן רמז לבאות. רק אחר כך יבואו אלה שיפילו עלינו את החומות ורק אחריהם מי שינסו לפגוע לנו בלב. יש מצב שאם נשים לב ממש בהתחלה, אפילו עוד לפני המצור, נצליח לעצור את כל זה, ולשמור לנו על הלב.
ויש גם את העניין הזה עם השיקום, היציאה ממצב של חורבן, הריסות, התחתית של התחתית. גם אם אחר כך עוד עוברים בגלות כלשהי, גם אם צריך לרצות מאד לחזור ולבנות, עדיין זה כנראה אפשרי. ואם זה יכול לקרות לעם שלם, לנו האנשים הקטנים זה אמור להיות קל אפילו יותר ולקחת פחות מאלפיים שנה. אני משערת.
ויש גם את הרגילים של אהבת חינם, כמה חשוב לזכור מאיפה באנו ואיך הגענו עד לכאן.
ואני מקשיבה גם לאופטימיות החיובית הזו, משתדלת להפנים. לומדת לקבל ואולי אפילו לאט לאט לומר בקל רם, בסוג קטן של שביעות רצון משונה שכן, אני ילדת תשעת הימים, שלושת השבועות וצומות אחרים, וזה אפילו לא כל כך נורא.
רותי לקס היא סופרת ומנחת סדנאות