1.
שנה שלמה שאני מכין את עצמי לזה. תוהה איך להציג את עצמי, חושב האם זה בסדר שאני אהיה, ובכן, בן 27. שנה שלמה של תהיות לגבי עתידי הגילאי הביאו באמתחתן מגוון דרכי פעולה. ברשותכם, שבעת קוראיי המופלאים, אספר עליהן.
2.
זה קורה למעשה בכל גיל בו אתה אמור לחגוג יום הולדת. אתה לפתע שם לב שאתה כבר גדול יותר. קצת, טיפה, אתה מסביר לעצמך בשקר לבנבן. תכל'ס גדלת, מה תעשה, היית צריך למנוע את זה. אומרים שמתאבדים נעצרים באותו גיל, אבל אמא שלך אוהבת אותך והחיים נחמדים בשביל להפסיד אותם בגלל קשיי הסתגלות לגיל, אז אתה זורם. אתה בוחר האם לברוח או להתמודד. האם לשקר את עצמך ולא לחשוב על זה בכלל כאילו הגיל הוא רק בדמיון כמו שאומרים המיסטיקנים הסינים, או להיות איש אמת הצורף אמיתות זו בזו ולחשוב על זה שאתה מתקדם בחיים, זאת אומרת, בגיל, עזבו את החיים לרגע במנוחה. מאז ומעולם האדם המודרני חשש מהגיל שלו. הוא מכיר אותו מגיל אפס, הם הולכים ביחד לכל מקום, מדברים אחד על השני, והם עדין לא מרגישים תמיד בנוח, משום מה. לא מזמן, בראיון טקסטואלי שערכתי עם הזמר דקלון, אשתו אמרה לי שלא שואלים אשה בת כמה היא. אז לא שאלתי, רק חשבתי לעצמי עוד יותר על גיל ה-26 שהולך וחומק מכל חלקי גופי ואין לאל ידי להושיעני.
3.
הגיל מסמל את המציאות בעצם. כל התייחסות רצינית אליו לא יכולה להיות מצחיקה. גם כשמנסים למסגר את הדיבור על הגיל כמשהו הומוריסטי השופע קלילות, זה לא נשמע משכנע, בואו נודה. דיבור על גיל, רומז משהו לעצם קיומנו עלי אדמות ושאלת המשמעות בחיינו מהדהדת בקצב דאנס חסר פשרות. בלי שנרצה, הגיל מסמן לנו ש'חבל על הזמן'. אותו משפט אימהי וקסום שדיבר על ניצול הזמן מכה שנית גם אם הדחקנו אותו לפינת חיינו ובחרנו לבלותם בדברים לא משמעותיים לפעמים. מההד הזה לא ניתן להתעלם. הגיל עושה את שלו ואנחנו לא יכולים ללכת בלי לשמוע את צעקותיו אחרי גוונו. צעקות פצועות או שמחות, תלוי בסגנון חיינו, מה שברור הוא שצעקות יש שם, תשאלו את השכנה של בין 2 ל-4. לא זוכר מה הגיל שלה, אגב. נדמה לי שהיא בת אלמוות, אבל לא נכנס לזה.
4.
מי שכן שמח מיום הולדת הם ילדים. גם החכמים שבינהם שתוהים תהיות שמביכות הורים, מחכים ליום הולדת. כי יש ממתקים וליצנית אחת שדוחה מאה תוכחות רציניות. אבל בשלב מסויים בחיים, זה מכריח מחשבה, למען האמת. אפשר לחייך ולשקר את עצמנו ולומר שזה לא מעניין לנו את קצה הגיל, אבל זה מעניין, בלי קשר למוות, אם שאלתם אותי. עזבו אותו בצד.
5.
הטקטיקה שלי בעניין הגיל מתחלקת למספר מישורים, תלוי במקום, בזמן ובגיל. בהתחלה, כשאני נכנס ליום ההולדת שלי, למשל בגיל 26, אני מרגיש הכי נוח בעולם. אני בן 26, אמנם לא אוכל לומר שאני קשור איכשהו ל-25 אבל דיי ברור לי הגיל שלי ואיך להציג אותו בפני העולם הזה. בחודשים הראשונים, טרם מגיע ה'חצי', אני מפגין נינוחות מירבית. הפגישות החשובות נדחות לחצי שנה הראשונה של הגיל. אני בשיא כוחי, לא מהרהר על נפלאות הגיל, ושקט נפשי עוטף אותי. אני בן 26, חד משמעית. אין ספק בזה, ואי אפשר לומר את זה אחרת. למזלי, לא מקובל לדבר בשלישים ורבעים. ידעתי שרק כשאגיע ל-26 וחצי, אתחיל להסתבך, על אמת. תלוי מי ישאל אותי ומתי. אם ארצה להציג את עצמי כבוגר, לאנשים חסרי יישע ששופטים בני אדם לפי גילו ומראהו - אומר שאני בן 26 וחצי. מתפלל שישימו לב שאני כבר, ובכן, כמעט... בן 27! הידד, גבר מבוגר שכמותי.
מאידך, כשארצה להיות צעיר לגילי, אוכל לומר 'בתקופת החצי' שאני בסך הכל, אבל בסך הכל בן 26. שום איזכור של קשר לחצי, אני בגיל ה-26. חצי? נו, זה לא נחשב! התפילה הפעם היא שההוא שמדבר איתי יחשוב שאני קרוב יותר ל-25, כמובן. אני מצפה שיעשה בראשו חשבון משובש ויחשוב שרק עתה נכנסתי תחת כנפי ה-26.
6.
למעשה, כשאתה מגיע ל'חצי', אתה נפתח לעולם שלם של אפשרויות גילאיות. זה מדהים. אתה בעצם גם 26, גם 27 וגם קצת 25, כמעט. נפלאות המספרים, שיחיו. השמחה הגדולה מתעצמת כשאתה ממשיך לעבר גיל ה-27. אתה מריח שמשהו כבר לא ממש בסדר שאתה מספר בחיוך שאתה בסך הכל בן 26. משהו מציק לך, כי רק אתה יודע שעוד שלשה חודשים אתה בן 27, אמא'לה. רק ליבך יודע שאתה נתלה נואשות בגיל, בו אתה באמת אוחז אמנם, אך הוא כבר ברח ממך, ברובו.
7.
החודש האחרון של גיל ה-26 הוא החודש הקשה ביותר. הנסיון להסתיר את ההריון המתקדם מתפוצץ כל אימת שמישהו שואל אותך 'מתי אתה עושה 27?'. כאילו התאספו להם כל חוגגי ימי ההולדת ע"ג שאלותיהם המשונות והמיותרות (הם הרי לא יפתיעו אותך אף פעם במסיבה), והתנקזו דווקא בחודש הכי בעייתי מבחינתך. העיסוק בחודש הזה בענייני הגיל הוא רגיש מידיי על גבול המודיעיני. אתה צריך שקט שיסביר לך שהכל בסדר, לא נורא, ואם אפשר טלפון לאמא שאמנם יזכיר לך שיש לך יום הולדת עוד שלושה שבועות (אמא'לה!) ואתה כבר ממש לא בן 26 קלאסי, אך השיחה עם אמך מולידתך מרגיעה את הבהלה מהתקדמות גילך. יהיה בסדר, אתה חושב, גם אמא היתה פעם בת 27 ויצאה מוצלחת.
8.
בשבועיים האחרונים לגיל ה-26, ובכלל, בכל גיל באשר הוא שבועיים לפני שינוי הסיפרה האחורית, אני מתחיל לעשות לעצמי טיפול 10,000 מחשבתי. לצורך העניין, הפעם, אני מתרגל מול המראה איך אני אומר לעולם שאני בן 27 עם פה מחוייך ומלא ביטחון עצמי שמורה קבל העולם שאכן 27 זה הגיל הנכון בעבורי יותר מכל הגילאים. כאילו בו בחרתי מאז היותי. בהמשך, מול המראה, אני מספר לעצמי בקול רם שאני בן 27 כל מספר שעות. אמנם זה שקר, אבל משום דרכי שלום עם עצמי, יש מתירים. וכך, כשאני מגיע באמת ליום ההולדת, ליבי שלוו ומואר. אני בן 27, כן, מה הבעיה עם זה, אני אפילו לא מצליח להבין איך הסתדרתי עד עכשיו עם ה-26 הזה. כוחו של תהליך. שתהיה שנה טובה, נפגש בחצי.
סטטוס: קשה לעמוד בפיתוי הפעם ולא לכתוב פשוט: 'רווק, 27'.
מצב הלב: מתגעגע קצת ל-26, אבל אל תגלו לו שלא יחזור לי פתאום עד שהתבגרתי ממנו...
להזמנת הרצאות מעניינות או מופעים מוזיקלים של נדב גלעד: gilinada@gmail.com או 'נדב גלעד' בפייסבוק.